מגזין

(באדיבות ידיעות ספרים)

פרק ראשון מתוך הספר: "חטיבת הביניים או שנות חיי הגרועות ביותר"

לא תוכלו להפסיק לקרוא!

 ראש אחד   |   06/10/2016  |    |    |    | 

 

 

אני רֵייף חָצָ'טוֹריָאן,

גיבור טרגי.

 

 

נראה לי מה־זה גרוע להתחיל את הסיפור הדיכאוני והחסר מזל שלי בזה שאנחנו — אני, אחותי הבעעע ג'ורג'יה וליאונרדו השתקן — יושבים כמו סרדינים רקובים במושב האחורי בניידת של משטרת הִילְס וִילֶג'.

תמונה משפחתית פתטית שאתם לא רוצים להיות חלק ממנה, תאמינו לי. אבל לסיפור על משטרת הווילג' נחזור אחר כך. בשביל לספר לכם על האסון הזה אני צריך קודם לשקם את עצמי קצת.

אז בכל מקרה, טה־דה, חובבי ספרות וסתם כאלה שצריכים להגיש יומן קריאה, קבלו במחיאות כפיים סוערות את האוטוביוגרפיה האמיתית של חיי. השנים האיומות של חטיבת הביניים. אם למדתם אי־פעם בחטיבת ביניים, אתם כבר מבינים. אם עוד לא הגעתם לחטיבת ביניים, בקרוב תבינו.

אבל בואו נודה על האמת: להבין אותי — ואני מתכוון להבין באמת אותי ואת החיים הפסיכיים שלי — לא קל. בגלל זה כל כך קשה לי למצוא אנשים שאני יכול לסמוך עליהם. האמת היא שאני לא יודע על מי אני יכול לסמוך. אז בדרך כלל אני לא סומך על אף אחד. חוץ מעל אמא שלי, ג'וּלְז. (רוב הזמן, בכל אופן.)

טוב... בואו נראה אם אני יכול לסמוך עליכם. אז קודם, קצת רקע.

זה אני, דרך אגב, מגיע ל"בית הסוהר" — שידוע גם בשם "חטיבת הביניים הילס וילג'" — ברכב השטח של ג'וּלְז. הקרדיט על הציור מגיע לליאונרדו השתקן.

אבל אם נחזור לסיפור, האמת היא שאני כן סומך על עוד בן אדם אחד. וזה בעצם ליאונרדו.

ליאו פסיכי על כל הראש, מוזר ברמה של חייזר, אבל הוא מחבר אותי למציאות.

הנה כמה אנשים שאני לא סומך עליהם במילימטר.

רוּתלֶס דוֹנָטֵלוֹ, למשל, שאתם יכולים לקרוא לה פשוט הדרקונית. היא מורה לספרות וגם מרכזת את המקצוע החביב עלי בכיתה ז' — להישאר בכיתה אחרי הלימודים בתור עונש.

וגם, אַיידָה סְטריקֶר, סגנית המנהל. איידה ממונה פחות או יותר על כל מה שקורה במוסד הידוע בכינוי חבה"ו.

זו ג'ורג'יה, אחותי הסוּפֶּר־מעצבנת והסוּפֶּר־מפונקת,

שהתכונה הטובה היחידה שלה היא שג'ולז נראתה כמותה כשהיתה בכיתה ד' — אולי.

יש עוד אנשים ברשימה, ובסוף נכיר אותם. או שלא. אני עוד לא לגמרי בטוח איך הדבר הזה יעבוד. בטח כבר שמתם לב שזה הספר הראשון שלי באורך מלא.

אבל בואו נתמקד רגע ב"אנחנו". האמת היא שבסך הכול הייתי רוצה, אבל מנין לי לדעת שאני יכול לחשוף בפניכם את כל החומרים האישיים והמביכים שלי — כמו הסיפור על הצרות בניידת המשטרה? איזה מין אנשים אתם? איך אתם ב"בפנוכו" שלכם?

אתם בסך הכול אנשים טובים והגונים? מי אמר? אתם? ההורים שלכם? האחים?

בסדר, אז בהנחה שאולי נהיה חברים — ובשבילי זה דבר גדול, ענקי — אני מתוודה על עוד משהו.

ככה נראיתי באמת כשהגעתי לבית הספר ביום הראשון ללימודים בכיתה ז'.

אנחנו עדיין חברים, או שלקחתם את הרגליים והסתלקתם?

הֵי — לא לברוח — בסדר? די מצאתם חן בעיני.

לא, באמת. לפחות אתם טובים בלהקשיב. ותאמינו לי, יש לי סיפור שאתם רוצים לשמוע.

------------------------------------------------------------------------------

 

 

סקרניםהיכנסו לקישור https://goo.gl/IGbqPL ואולי תזכו בספר "חטיבת הביניים או שנות חיי הגרועות ביותר" במתנה + כרטיס זוגי לסרט!

 

 

חטיבת הביניים או שנות חיי הגרועות ביותר (באדיבות ידיעות ספרים)