מגזין

(צילום: shutterstock)

סיפור בהמשכים: פרק ראשון מתוך "רוחות מדבר"

מישהי בפנימיית "רוח המדבר" שבנגב עומדת למות. אף אחד לא יודע מי, אבל זה קורה בכל שנה כבר עשור. כששני ננעלת בבית הספר ללילה, היא פוגשת רוח רפאים שרודפת את הפנימייה, ויחד הן מחליטות לפתור את תעלומת מקרי המוות - לפני שיהיה מאוחר מדי.

 ראש אחד   |   28/03/2016  |    |    |    | 

 

 

סולידאד עמדה על גג פנימיית "רוח המדבר" על שם שולמית אלוני וחיכתה לזריחה.

היא לבשה חצאית שחורה, מגפיים שחורים וגופיית רשת שחורה. קור הלילה המדברי לא הטריד אותה למרות בגדיה הקלים.

שערה הכהה היה אסוף בעזרת זוג מקלות מחודדים. היא ענדה כמות גדולה של טבעות, צמידים ושרשראות כסופות וכבדות. פניה היו מאופרות בגוונים כהים.

העולם היה שקט סביבה, חוץ מקולות המדבר: ציוצי ציפורים משכימות קום, שריקת הרוח במרחקים, צרצורי צרצרים. היא נהנתה מהשקט. בעוד כמה שעות יכה הארבה. המקום הנטוש יתמלא שוב בתלמידים, מורים ובני משפחותיהם, מכוניות, מוזיקה. תלמידי כיתה ט' החדשים יתרוצצו על המדשאות וינסו לשווא למצוא נקודה עם קליטה סלולרית, ותלמידי כיתה י' יצחקו עליהם כאילו לא עשו כמותם לפני שנה. צעירים יברחו לחורשה בלילה. אידיוט אחד יבעיר מדורה בשבוע הראשון וכמעט ישרוף חצי מהפנימייה.

סולידאד חייכה. היא כמעט התגעגעה להיות אחת מהם.

כמעט. היה הרבה יותר כיף לרדוף אותם.

קרני השמש הראשונות שטפו את פניה, וסולידאד עצמה את עיניה וקפצה מהגג.

 

 

 

 

"שָנִי?"

שני הרימה את עיניה מדרך העפר שעליה פסעה והביטה במכונית שעצרה. זו הייתה שעת צהריים מאוחרת, אבל החום בחוץ היה כבד מנשוא. פניה של שני היו אדומות ומיוזעות, והתיק שלה היה כבד כל כך, שהיא הלכה כפופה. מכוניות רבות כבר חלפו על פניה, אבל הסובארו החבוטה והישנה הייתה הראשונה שעצרה. הדמות שברכב גלגלה מטה את החלון המאובק, ושני זיהתה את פניו הנעימות של יונתן, המורה להיסטוריה.

"בואי, תיכנסי. איזה ארבעים מעלות בחוץ, ויש לך לפחות עוד רבע שעה הליכה בעלייה."

שני היססה לרגע. להיכנס למכונית של מורה? מצד שני, גם אם מישהו יראה אותה, לא היה מעמד חברתי נמוך יותר שתוכל להידרדר אליו. "תודה," היא אמרה, פתחה את הדלת והתיישבה במושב שליד הנהג. הסובארו החבוטה המשיכה להתגלגל בקושי במעלה הגבעה, ומכוניות אחרות, חדשות יותר, עקפו אותה. ה־1 בספטמבר חל השנה ביום שני, אבל לפנימייה הייתה מדיניות נוקשה לגבי איחורים, ורוב התלמידים העדיפו להגיע כבר בצהרי יום ראשון כדי לחסוך לעצמם השכמה לפנות בוקר ונסיעה של שעות למחרת.

"איך היה החופש?" שאל יונתן.

"בסדר."

"סליחה, אסור לך לדבר איתי סתם ככה, זה לא 'קול', נכון?" הוא חייך אליה, וגומות חן הופיעו בלחייו. טלי ודנה קראו ליונתן "ילדון" וטענו שהוא עוד לא מתגלח, אבל שני חשבה שמורה שהשתמש במילה "קול" היה לכל הפחות בגיל של סבתא שלה. היא החזירה חיוך קלוש וחיבקה את התיק שלה, אבל לא ענתה.

בחניה כבר היו לא מעט מכוניות, רובן שייכות להורי התלמידים ומיעוטן לתלמידים שמשפחותיהם היו עשירות דיין כדי לקנות להם מכוניות משלהם. שני זיהתה את מכוניתו של אסף, שחלף על פניה בדרך והאיץ, מעלה ענני חול שיגרמו לה להשתעל.

עוד שנה מופלאה בפנימיית "רוח המדבר" עמדה להתחיל. היא התנחמה בכך שהיא תהיה האחרונה.

אם תצליח לשרוד אותה.

"שני, את בסדר?" שאל יונתן. היא העלתה על פניה חיוך מזויף, הודתה לו במהירות ונפרדה ממנו.

בניין מגורי הבנות היה ריק ברובו. שני גררה את רגליה במסדרון, אבל נעצרה כשידה נחה על ידית הדלת. בפעם האחרונה שהייתה בחדר הזה היו קירותיו ערומים. לפני חופשת הקיץ הן נאלצו להוריד מהקירות את הציורים שלה ואת הפוסטרים של יערה, אבל הן תכננו לתלות אותם שוב כשהשנה תתחיל.

היא תהתה מה עשו עם החפצים של יערה. המשפחה שלה לקחה אותם, כנראה. לשני לא נשארה שום מזכרת חוץ מכמה פתקים. דמעות החלו לדקור בעיניה, והיא מיהרה למצמץ ולהעלים אותן. היה לה את כל הקיץ להתאבל. עכשיו הגיע הזמן לחזור לחיים האמיתיים. זה לפחות מה שאמר הפסיכולוג הדפוק שהוריה הכריחו אותה ללכת אליו.

יהיה נחמד לגור בחדר פרטי, היא חשבה והצליחה סוף־סוף לפתוח את הדלת.

נער גבוה ושזוף ישב על אחת המיטות נטולות המצעים, זרועותיו שלובות.

"היי," אמר אסף . "איך היה החופש?"

שני קפאה ועצרה ברגע האחרון את צווחת הבהלה שלה. אסף דיבר בנימה של שיחה קלילה, אבל שני ידעה שלא הגיע למגורים שלה לביקור נימוסין. זה היה סימן רע מאוד.

לא להראות שהיא מפחדת. זה היה הכלל הראשון. היא פסעה פנימה והניחה את התיק שלה על המיטה השנייה. "מה אתה עושה כאן?"

הוא קם על רגליו. "אני צריך להראות לך משהו."

"עכשיו?"

הוא לא הגיב.

"בסדר. רגע." שני פתחה את התיק ושלפה מתוכו את צנצנת הדגים שלה. אסף נראה משועשע כשהיא הוציאה את האקווריום מהארון שמאחוריה ושפכה לתוכו את תכולת הצנצנת - מים ושלושה דגיגי גופי צבעוניים.

"סיימת?" שאל - וגרר אותה בעקבותיו בלי לחכות לתשובה.

 

 

 

 

תיאודורה ניקתה, אבל הפנימייה תמיד הייתה מלוכלכת.

זה היה טבעם של דברים. בייחוד במקום שבני נוער חיו בו. כל מהותם הייתה לכלוך.

היא עברה על המסדרון עם המטאטא שלה בפעם השלישית כשמישהו עצר לידה. הוא היה צעיר מאוד, אבל היא ידעה שהוא מורה. תלמידים מעולם לא עצרו. "היי, שלום," אמר, נבוך. "רציתי לוודא שאת לא שוטפת את המסדרון של י"א. הם טינפו אותו לגמרי, ותמי כבר הודיעה שהם ינקו כל החודש כעונש."

"תודה, חמוד," היא חייכה והמשיכה ללכת הלאה. "אבל כל עוד הם כאן, תמיד יהיה מלוכלך, עד שהמקום הזה יישרף."

"מה…?"  המורה הצעיר מדי הסתובב להביט בה ועצר, מבולבל. הם עשו את זה לפעמים, המורים, וגם התלמידים, השתתקו לפתע בלי הסבר, כאילו תיאודורה לא עמדה ממש מול עיניהם. היא חיכתה, אבל המורה הביט סביבו ולבסוף הלך משם. היא משכה בכתפיה, יצאה מתוך הקיר וחזרה לטאטא את הרצפה. איש לא הבחין שהלכלוך במסדרון חלף דרך המטאטא שלה. במיוחד לא היא עצמה.

 

 

 

 

"תמי," אמר יונתן, "את מכירה את המנקה הזקנה, עם השיער האפור?"

הוא עצר בכניסה לחדר המורים. תמי, גבוהה ומלאה, החזיקה כיסא שעליו עמד טכנאי במדים אדומים. הוא חפר בקרבי הטלוויזיה העתיקה של חדר המורים ונראה במצב רוח רע במיוחד.

"שלום, יונתן. איך הייתה החופשה שלך?" תמי ענתה, משועשעת. "שלי הייתה מצוינת, תודה."

"סליחה," יונתן שפשף את מצחו. תמי נראתה כאילו חופשת הקיץ בעיקר הוסיפה קמטים לפניה, אבל גם הוא בוודאי לא נראה טוב אחרי נסיעה של שעות ברכב בלי מזגן. "מה, כבלים? יש לנו תקציב לזה?"

"לא, אבל כיוון שיש סיכוי שיסגרו אותנו השנה, עדיף שננצל את משרד החינוך כל עוד אפשר."

"עוד לא הגענו ל'אפשר'," אמר הטכנאי, זועף. "כרגע אנחנו ב'סיכוי קלוש עד בלתי קיים'." הוא לחץ על השלט, אבל הטלוויזיה סירבה בעקשנות להציג משהו מלבד שלג.

יונתן ידע שזה נשמע טוב מדי. הוא נאנח. "יש קפה?"

"לא הייתי ממליצה." תמי אמרה. "הצנצנת מיוני. יש לי תרמוס במגורים -"

"אני אסתכן." יונתן פתח את צנצנת הקפה המאובקת וחפר בעזרת כפית את הגרגרים הדבוקים אלו לאלו.

"מה אמרת לגבי מנקה זקנה?" שאלה תמי.

יונתן מזג מים חמים לספל וערבב בעקשנות את גושי הקפה שסירבו להינמס. "היא פשוט נראית... לא כל כך בסדר."

תמי חייכה חיוך יגע. "כל מי שעובד במקום הזה לא בסדר, יונתן."

"את יודעת למה אני -"

טכנאי הכבלים חבט בכוח בממיר. להפתעתו של יונתן, השלג נעלם, ועל המסך הופיעו זוג צעירים שרצו על החוף, מלווים בשיר בספרדית. יונתן מצמץ. "מה זה?"

"ערוץ הטלנובלות. תתחדשו," הטכנאי ירד מהכיסא, ניקה את ידיו והחל לאסוף את כלי העבודה שלו לארגז.

"מגעיל," אמר יונתן.

"מאוד שיפוטי מצדך, יונתן," אמרה תמי. "יש שלושים ערוצים אחרים."

"לא," אמר יונתן והביט בספל שלו. "הקפה מגעיל. אמרת משהו על תרמוס מהבית?"

 

 

 

 

חדר המורים היה שקט סוף־סוף, השבח לשטן. מה שני המורים האלו עשו כאן חצי יממה לפני תחילת הלימודים? סולידאד יצאה מהקיר ומצאה את עצמה מול פניו המופתעות של הטכנאי.

חרא.

ארגז הכלים שבידו נשמט לרצפה. "א־את... כרגע יצאת מה..."

סולידאד נעצה בו את המבט הרצחני ביותר שלה. "ממה?" שאלה, קולה נוטף בוז.

"חשבתי  ש־שיצאת..." הוא בלע את רוקו. "אבל כנראה ש..."

"יופי, אני שמחה שניהלנו את השיחה הזו," סולידאד אמרה. "אתה חוסם את הדרך. זוז."

הוא הרים את ארגז הכלים ומיהר החוצה. כצפוי, הוא היה מבוהל מכדי לדעת בוודאות מה ראה. סולידאד גררה כיסא, טיפסה עליו והדליקה את הטלוויזיה. רק אז הבחינה שידה חלפה דרך הממיר של חברת הכבלים.

חרא, חרא, חרא.

היא הושיטה יד לשלט, בלי תקווה רבה. כצפוי, ידה חלפה גם דרכו. היא ניסתה להעביר ערוץ דרך הטלוויזיה עצמה, אבל הערוצים האחרים הציגו רק שלג.

סולידאד נאנחה וקרסה על הספה. על המסך, לוסיאנה, בחורה ארגנטינאית יפה, כתבה מכתב המספר על אהבתה הטרגית לשני אחים תאומים, הקורעת את נפשה לגזרים. הפתרון היחיד למצוקתה, כתבה, הוא קפיצה מהצוק הגבוה ביותר אל מותה. סולידאד בהחלט הבינה איך היא מרגישה.

 

 

 

 

"מה זה?"

שני הביטה בלוח השעם שבמסדרון. לצדן של תמונות ההנצחה והפלאיירים למסיבות במצפה רמון נתלו ציוני העבודות בספרות שניתנו לחופש. היא סרקה אותם במהירות. "קיבלת 75. הכי גבוה בכיתה."

אסף הדף אותה אל הקיר. "שילמתי לך על 90, חננה," הוא סינן.

"תעזוב אותי, דפוק!" שני צעקה וניסתה להשתחרר. הוא היה חזק ממנה. היא נשמה עמוק וניסתה לשלוט בקולה. "אורה תמיד נותנת ציונים נמוכים בעבודות. המבחן יותר קל. אני אלמד אותך -"

"מה זה יעזור? זה כבר בממוצע שלי!" הוא לחץ את פניה כנגד לוח השעם. "היית צריכה לעבוד יותר קשה."

"חבל שלא הקשבת לעצה הזאת בעצמך לפני שלושה תיכונים," אמרה שני בכעס.  

"את לא יודעת מתי לסתום את הפה, נכון?" ובבת אחת נדחפה שני הצדה, איבדה את שיווי משקלה ומעדה לאחור אל תוך כיתה ריקה. אסף טרק את הדלת. קולו נשמע מהמסדרון, עמום. "מה דעתך להישאר כאן עד מחר?" שאל באגביות, ושני שמעה את המפתח המסתובב בחור המנעול. "את אוהבת את הבית ספר."

לא. שני קפאה. האימה טיפסה בגרונה, מחלישה את איבריה, אבל היא התנפלה על הדלת, הכתה בה באגרופיה, צועקת, מתחננת, מאיימת, מקללת. לא. היא לא יכולה להישאר כאן, לא בבניין הזה, שבו זה קרה. היא לא יכולה.

אבל אסף כבר לא היה שם.

לוסיאנה עדיין לא זרקה את עצמה מצוק, לאכזבתה הרבה של סולידאד. אבל היא בחרה באחד התאומים, ורק אחרי שהתחתנו גילתה שהוא למעשה התאום השני, שחטף את אחיו והתחזה לו, ושהיא נושאת את בנו ברחמה. כמו כן, אחותם הפסיכוטית של התאומים, חואניטה, השתחררה מהכלא ונטיות רצחניות בלבה, וסולידאד חיכתה בקוצר רוח לגלות מי מכל הדמויות הבלתי־נסבלות תפגוש את סופה. היא הזעיפה את פניה כשהבינה שהבכי ששמעה לא הגיע רק מהטלוויזיה. היו תלמידים בבניין? בשעה כזו? הוא היה אמור להיות נעול. אבל הבכי בהחלט נשמע קרוב. והוא נשמע… נשי.

לראשונה מאז מתה חשה סולידאד בקור. לא היה לו קשר לטמפרטורה בחדר המורים. אף על פי שידעה בפירוש שה־1 בספטמבר יהיה רק מחר, היא הביטה בכל זאת בלוח השנה שעל הקיר, מחפשת את ההוכחה המוחלטת לכך שזה לא היה הזמן. היו עוד עשרה חודשים עד לפעם הבאה. אף אחת לא תמות עכשיו. נכון?

 

 

 

 

סולידאד לא התקשתה לאתר את מקור הבכי. היא תקעה את ראשה פנימה דרך הדלת הנעולה ומצאה נערה קטנה שיושבת מכווצת בפינת החדר, ברכיה משוכות לחזה, פניה בין ידיה. סולידאד משכה את ראשה בחזרה אל המסדרון והביטה במפתח הנעוץ בחור המנעול, שללא ספק שוכפל מצרור המפתחות הראשי. מעניין. היא חשבה שרק המורים, השרת והיא ידעו את מיקומו.

היא חזרה לחדר המורים, סגרה את הדלת והגבירה את יבבותיה של לוסיאנה, שהיו רק קצת יותר נסבלות מהיבבות של הנערה.

 

 

 

 

אסף עמד על המדשאה, מתנשם. עכשיו, כשעיניה המתנשאות של שני לא הביטו בו, הזעם המעוור עבר והתחלף בתחושת אשמה. הוא החליט לנעול את שני בכיתה רק כשגילה את המפתח בחור המנעול. כמובן שרצה להעניש אותה, אבל בניין בית הספר היה המקום שבו כל האחרות...

הוא הביט במבנה הגדול מאחוריו, שנראה אפל ומאיים מתמיד כעת, כשהשמש החלה לשקוע.

בסדר. הוא יבוא לשחרר אותה בעוד שעה. זה יספיק כדי להבטיח שתתאמץ יותר בפעם הבאה.

תנועה חלפה בזווית עינו והוא הסתובב במהירות, בטוח שנתפס. אבל מי שהביטה בו לא הייתה מורה, אלא ילדה קטנה בשמלה כחולה. אסף בחן אותה. ילדים בגילה לא למדו ב"רוח המדבר", מה שאומר שהיא בתו של אחד המורים. אבל היא לא נראתה מוכרת.

"מה את עושה כאן, ילדה?" הוא שאל. "מסוכן במדבר אחרי השקיעה. לכי להורים שלך."

"ראיתי מה עשית," אמרה הילדה. "נעלת מישהי בכיתה."

אסף קפא ואילץ את עצמו לחייך. "התבלבלת. לא נעלתי אף אחד."

"ראיתי," התעקשה הילדה. "אני אגלה."

בלי מילה נוספת היא רצה הלאה. אסף קילל בלחש ורדף אחריה. היא רצה לכיוון מגרש הספורט, אבל כשהגיע, הוא היה ריק. מבין העצים שמע קול ילדותי שר, "אחת ושתיים, לך ושוב, הארנב מאוד עצוב, כי עיניים יש לו זוג, ואוזניים יש לו זוג..."

הוא רדף אחרי הילדה ושכח לחלוטין משני ומהמפתח שחיכה לו בחור המנעול.

 

 

 

אהבתם? פרק 2 יחכה לכם בחודש הבא באתר ובעיתון.

 

 

מאת רותם ברוכין