מגזין

הסיפור המותח ממשיך! (צילום: Shutterstock)

סיפור בהמשכים: הפרק ה-11 של "רוחות מדבר"

יערה חייכה, אבל עיניה היו רציניות. "יחיאל השרת. את צריכה להיזהר ממנו. הוא מסוכן."

 ראש אחד   |   26/01/2017  |    |    |    | 

 

 

פרק ראשון
פרק שני
פרק שלישי
פרק רביעי
פרק חמישי
פרק שישי
פרק שביעי
פרק שמיני
פרק תשיעי
פרק עשירי

 

תקציר הפרקים הקודמים: המורה יונתן נדהם למצוא את המכונית שלו באולם הספורט של בית הספר, אף על פי שדלת האולם קטנה מכדי שניתן יהיה להעביר בה מכונית. הוא חושד באסף, שמתנהג משונה לאחר שגילה שרוחות רפאים אמיתיות, אך האשם האמיתי חומק ממנו.

 

שני לבשה פיג'מה חורפית בדוגמה של פינגווינים ונעלה נעלי בית לבנות ורכות עם פתית שלג כסוף בקצותיהן. היא לא לבשה את הפיג'מה הזו מאז החורף שעבר, כשהלילות נעשו קפואים. יערה קלקלה אז את החימום בחדר שלהן ואילצה אותן לבלות ארבעה ימים בכפור עד שיחיאל הצליח לתקן אותו. היא קנתה לשני ולעצמה את הפיג'מות באיביי כפיצוי. על הפיג'מה של יערה היו סנאים, ובקצות נעלי הבית החומות שלה היו בלוטים. שני הביטה ברגליהן המשולבות, פינגווינים וסנאים צוחקים אלו אל אלו. שיערה הג'ינג'י הפרוע של יערה דגדג את לחייה של שני, וריח השמפו שלה מילא את החדר. אנני לנוקס שרה מהמחשב, ויערה זמזמה איתה. "מה שלום יואי, דיואי ולואי?" שאלה לאחר רגע והציצה אל האקווריום. "הם מתגעגעים אליי?"

"הם דגים." שני חייכה. "יש להם זיכרון של עשרים שניות. הם כבר שכחו אותך."

"זה מיתוס," אמרה יערה. "לדגים יש זיכרון מצוין."

"אם ככה, הם בטוח לא מתגעגעים אלייך," אמרה שני. "התלוננת שנה שלמה שדגים כחיית מחמד זה בדיוק כמו עציץ."

"אמרתי שיש להם זיכרון מצוין, לא שהם מבינים עברית." יערה הביטה סביבה ועיוותה את פניה. שני הבינה לפתע שהפוסטרים של אופק היו תלויים על הקירות. "מחריד."

"אני יודעת. נוראי, נכון?" שני חייכה, אף על פי שידעה שהמציאות איימה לזלוג פנימה מבעד לחלום. היא רצתה לקום ולתלוש את כל כוכבות הפופ מעל הקירות. לאופק לא היה מקום כאן. זה היה החדר שלה ושל יערה שוב.

"איפה היית עד עכשיו?" לחשה שני.

"רציתי לבוא קודם," ענתה יערה. "אבל את לא רצית."

שני השפילה את מבטה אל רגליהן המשולבות. גרונה צרב מדמעות שבכתה, שלא בכתה, ושעוד תבכה. "ומה השתנה?"

יערה צחקה וחבטה ברגלה של שני עם נעל הבית שלה. "כלום. את עקשנית ואת עדיין לא רוצה. אבל את מוכרחה. החקירה שלך מסוכנת, ואת מפספסת את כל הדברים החשובים. הם אורבים לך מתחת לפני השטח."

"ברצינות?" שני לטשה אליה את עיניה. "חלומות מסתוריים עם אזהרות מפחידות? תני לי לנחש, את לא יכולה להגיד לי משהו יעיל באמת כי זה יהרוס את תהליך ההתבגרות החשוב נורא שאני צריכה לעבור -"

"שני, תסתמי." יערה חייכה, אבל עיניה היו רציניות. "יחיאל השרת. את צריכה להיזהר ממנו. הוא מסוכן."

"אה." שני בהתה בה, מחשבותיה מתרוצצות. "זה יותר טוב. תודה. למה את מתכוונת, 'מסוכן'? הוא זה ש...?" היא לא הצליחה לסיים את המשפט, אבל יערה הבינה. היא נדה בראשה לשלילה.

"מתתי בגלל שהייתי חולה. היה לי קר."

"יערה, זה היה קיץ."

"בדיוק." יערה נאנחה והזדקפה, מפרידה את רגליהן השלובות. היא התיישבה על ברכיה מול שני. "אין לי את כל התשובות, שני. הלוואי שהיו לי. את צריכה להתעורר. המחליפה שלי דואגת לך."

"רגע. אל תלכי." שני תפסה את ידיה. "רציתי כל כך לחלום עלייך, וכל מה שדיברנו עליו זה רוצחים ודגים -"

יערה נשקה למצחה של שני, ואז פניה הפכו לפניה של אופק. היא טלטלה את כתפיה של שני בכוח. "שני, קומי!" היא צעקה.

שני התנשמה כשהאור בחדר סימא את עיניה והתרחקה במהירות, נצמדת לקצה המיטה. "את אף פעם לא תחליפי אותה," היא אמרה בלי לחשוב.

אופק נרתעה, ולרגע הייתה ההבעה בעיניה פגועה. "בכית מתוך שינה."

שני נגעה בלחייה הרטובות. "סליחה," אמרה. "חלמתי."

"כן. הבנתי," אמרה אופק בשקט. "את רוצה לדבר על זה?"

לא. בהחלט לא. שני מחתה את עיניה בתנועה חדה. היא זכרה את החלום בחדות מפחידה. "מה את יודעת על יחיאל?"

"השרת?" אופק כיווצה את מצחה. "סתם זקן מוזר, לא?"

"לא." מחשבותיה של שני התרוצצו שוב. סולידאד הזהירה אותה מיחיאל, נזכרה, בלילה שבו נפגשו. רוח הרפאים מנעה משני לגלות ליחיאל שהיא נעולה, למרות שהיה יכול לשחרר אותה. כל כך הרבה קרה באותו לילה, ששני שכחה את האזהרה. "משהו לא בסדר איתו. אני צריכה לדבר עם סולידאד."

אופק הניחה את ידיה על מותניה. "ואיך זה יהיה שונה מכל הפעמים הקודמות שניסית לדבר איתה על הרציחות? הפעם היא תקשיב?"

שני הידקה את שפתיה. "יש לך הצעה אחרת?"

"כן." אמרה אופק. "תני לי לפגוש אותה סוף־סוף."

"לא," ענתה שני מיד. "אמרתי לך, סולידאד לא מסתדרת עם... אנשים."

"אני לא 'אנשים'." אופק שילבה את זרועותיה. "אני מכשפה."

"מתלמדת," תיקנה שני.

"ואני לא אסף," המשיכה אופק, מתעלמת ממנה. "ראיתי דברים גרועים בהרבה מפריקית מתה עצבנית. אני אשכנע אותה לשתף איתי פעולה."

"גותית," תיקנה שני שוב.

אופק משכה בכתפיה. "יש הבדל?"

תמונה מבהילה עלתה בדמיונה של שני - סולידאד מוצאת חפץ ישן מספיק וגדול מספיק ומטיחה אותו בראשה של אופק. "שני, תחשבי בהיגיון," אופק החוותה על הספרים שהיו מפוזרים על רצפת החדר. "כבר שבועות שאנחנו מנסות למצוא קשר בין הנערות שנרצחו, או קצה חוט לזהות של הרוצח. הילדה המוזרה מדברת רק עם אסף. המנקה הזקנה סנילית מכדי לזכור משהו. סולידאד היא היחידה שיש לה איזשהו מידע -"

"בסדר." שני מצאה את משקפיה וקמה מהמיטה. "אני אלך לדבר איתה עכשיו. אל תבואי לפני שתיים עשרה. ואם יש לך איזושהי הגנה קסומה מרוחות רפאים משוגעות, אני מציעה שתביאי אותה."

"אל תדאגי," אמרה אופק וחייכה את חיוכה העקום.

----------

אסף היה עייף, אומלל וסהרורי. ועם זאת, מעולם לא היה בטוח כל כך בשפיות דעתו. הוא ידע את האמת עכשיו. הנערה המפחידה בבית הספר הייתה רוח רפאים. הילדה הייתה רוח רפאים. אם רק היה מצליח למצוא אותה. הוא חיפש כבר שבוע, שעות ארוכות בכל לילה, עד שקרס, לשווא. הוא נאנח ונשען על אחד העצים בחורשה. אולי יעצום עיניים רק לכמה דקות...

"מי שם?"

הקול הנמוך, המחוספס, גרם לאסף לפקוח מיד את עיניו. הוא הנמיך את ראשו והציץ אל השביל. היה אסור להסתובב בחורשה בלילה, אבל הכלל הזה נאכף רק אם במקרה היה אחד המורים ער בעצמו ומחוץ למגורים שלו בשעות מאוחרות, או אם שומר הלילה של הפנימייה היה במצב רוח לפטרל, מה שקרה פעמיים בשנה האחרונה. בשני המקרים ידע אסף להתחמק. אלא שהפעם היה זה יחיאל, השרת, שהסתובב בחורשה בשעה מאוחרת. והוא נשא פנס. אסף קילל בשקט והשתופף. הוא לא ידע מי פירק את המכונית של יונתן והרכיב אותה מחדש באולם הספורט - למען האמת, לו היה יודע היה כנראה שולח מכתב הערצה ליזם המוצלח, או לפחות טופח על גבו. אבל איש לא לקח אחריות, ואף על פי שאיש לא האשים את אסף בגלוי, הוא ידע שהוא חשוד מאוד. רק זה חסר לו, שיחיאל ימצא אותו. הוא חיכה שהפנס יתרחק.

"למה אתה מתחבא?"

הוא כמעט זינק מתוך עורו. מאחוריו עמדה הילדה, באותה שמלה מלוכלכת, עם אותו כדור מלוכלך בידיה. היא הביטה בו בעיניים גדולות וסקרניות.

"בגלל שנעלת מישהי בבית ספר וזה לא יפה?" היא המשיכה.

אסף חשב רגע ארוך לפני שנזכר למה התכוונה. הוא שכח לחלוטין שנעל את שני בבית הספר עם כל הרוחות האלו. לרגע קצר חש אשמה, ואז נזכר ששני ניסתה לשכנע אותו שהוא משוגע ושהרוחות לא אמיתיות. "לא. מישהו עשה משהו לאוטו של מורה וחושבים שזה אני."

"וזה אתה?" התעניינה הילדה.

"לא!" אמר אסף. "זה לא אני. הסברתי למורה הזה שהייתי ביער כל הלילה, שחיפשתי... חיפשתי אותך. הוא לא הקשיב."

"גם לי אף אחד אף פעם לא מקשיב," אמרה הילדה. "אמרתי להם שאני לא רוצה ללכת."

"ללכת לאן?" אסף בחן אותה.

"לבית האחר שלנו." הילדה הצביעה בבטחה לכיוון צפון.

"איפה הבית האחר שלכם?" אסף שאל והביט לכיוון שאליו הצביעה. "באר שבע? תל אביב?"

"לא זוכרת. בעצם אולי זה שם." היא הצביעה לכיוון דרום ואז חייכה והתחילה להסתובב, מצביעה לכל הכיוונים בידה הפנויה. ידה השנייה עדיין אחזה בכדור. "למה חיפשת אותי? אתה רוצה לשחק?"

אסף נשם נשימה עמוקה. הוא רצה לשאול לשמה, אבל זכר שהייתה זו אחת השאלות שעליהן סירבה לענות. "אני רוצה לדבר איתך על האחות שלי. קוראים לה לילך, ואני חושב שהיא ראתה אותך או את אחד החברים שלך -"

"אני לא רוצה לדבר," אמרה הילדה. "אני רוצה לשחק."

אסף לא באמת ציפה שהשיחה עם הילדה תהיה פשוטה. "בסדר," נכנע. "במה נשחק?"

"מחבואים!" היא מחאה כף. "אתה תהיה הארנב ואתה תלך לאיבוד. אתה צריך לרוץ ממש מהר. אבל תיזהר לא ליפול על הזנב. אתה יודע למה?"

"למה?"

"כי יש לך שניים!" היא צחקה ומחאה כפיים.

לאסף לא היה הרבה ניסיון עם רוחות רפאים, אבל הוא הכיר ילדים, וזו בהחלט הייתה הילדה המוזרה ביותר שאי פעם פגש. הוא הופתע לגלות שאינו מפחד. אחרי שרוח רפאים מרושעת נעלה אות בעליית הגג של בית הספר ואחרי שחשב שהוא מתחיל לסבול משיגעון כמו לילך, הילדה הקטנה והמוזרה לא הפחידה אותו עוד. הוא יגלה מה קרה לאחותו.

אבל למרות שלא פחד, לאסף לא היו שום כוונות להיכנס למשחק מחבואים עם ילדת רפאים מפחידה באמצע הלילה, וגם עניין נפילת הזנבות לא מצא חן בעיניו במיוחד. "מה לגבי מסירות?" הוא שאל והחווה מבט על הכדור שלה.

בתגובה היא חייכה וזרקה אליו את הכדור. "'חת ושתיים, לך ושוב..." התחילה והביטה בו בציפייה. אסף הצטמרר כשהבין סוף־סוף למה השיר היה מוכר לו. לילך שרה אותו.

הוא אילץ את עצמו לחייך ולשיר את השורה הבאה כשזרק את הכדור בחזרה. "...הארנב מאוד עצוב."

"כי, עיניים יש לו זוג..."

"...ואוזניים יש לו זוג."

"מי שם?" נשמע הקול הנמוך שוב, קרוב וזועף.

אסף נאנח והביט בילדה. "את רוצה אולי ללכת למקום אחר?" שאל.

"לא," אמרה הילדה. "הם אמרו שמותר לי לשחק פה. שכל החורשה היא שלי."

אסף תהה לעצמו מי הבטיח לילדה הזו כל כך הרבה הבטחות שווא. "בסדר," הסכים. "אבל נצטרך לשיר בשקט."

"אך מסכן הארנב, יש לו רק, אחד זנב," המשיכה הילדה, שאכן הנמיכה את קולה - אבל לא מספיק. פניו של יחיאל נגלו בין העצים. אסף הצטמרר שוב. הוא לא פחד מהשרת הזקן, אבל ההבעה על פניו לא נראתה רק כעוסה, אלא מלאת שנאה. הוא התקרב אליהם במהירות.

"אסור להיות כאן בלילה," הוא אמר. "אסור לשיר את השיר הזה."

הילדה הזעיפה פנים והסתובבה להביט בו. כשראתה את יחיאל, פלטה זעקה, והכדור נשמט מידה. היא נסוגה לאחור, ואסף פסע בינה לבין יחיאל מבלי לחשוב. "ואסור רוחות רפאים!" צרח השרת הזקן, רוק מתיז מפיו. "אסור! אסור! אסור!"

השרת הזקן יצא מכליו. הוא רץ לעברם, ידיו מתנופפות באוויר. הילדה החלה לבכות. אסף התנשם, מתאמץ שלא להירתע. הוא ידע שיוכל להכניע בכוח את השרת הזקן במקרה הצורך. הוא התכונן להתנגשות, אבל לפתע התייצבה ביניהם נערה גבוהה בעלת שיער קצר. ידה הונפה בתנועה מהירה מול פניו של הזקן. מבין האצבעות עלה... לא בדיוק אור, וגם לא קול, אלא מעין פעימה, כאילו גל הדף נוצר סביב היד הפרושה והתרחב לכל הצדדים. העולם שביניהם לבין יחיאל התעוות לרגע קצר ומהיר ומשונה, והשרת הזקן עצר והביט בהם כאילו התעורר משינה.

"אופק?" אסף לחש. השערות על עורפו סמרו. הוא התחמק מהנערה מאז גרמה לחפיסת שוקולד לרחף לעברו והשתדל אפילו לא לעבור מולה במסדרון.

"למי ציפית? הרמיוני גריינג'ר?" היא שאלה ביובש, אבל עיניה נותרו ממוקדות ביחיאל.

"מי?" אסף פסע לצדה בזהירות.

אופק התעלמה ממנו. "משהו ממש לא בסדר עם האיש הזה."

אסף פתח את פיו לשאול, "די, את רצינית?" אבל שינה את דעתו ברגע האחרון. מאופק הוא בהחלט פחד, ולא היה אכפת לו להודות בכך. "מה עשית לו?"

"בלבול פשוט. אנחנו צריכים ללכת לפני שהוא יתאושש. ילדה, את בסדר?" קראה אופק מבלי לסובב את ראשה.

אסף הביט לאחור. הילדה עמדה מאחוריהם, מבוהלת ואומללה, אבל נראתה שלמה. אסף כעס על עצמו על שלא חשב להתעניין בשלומה. "היא רוח. מה כבר יכול לקרות לה?"

"ומה הוא?" שאלה אופק בקול חד.

"הוא?" אסף היה מופתע כל כך, שמבלי לחשוב, הושיט יד ונגע בכתפו של יחיאל. הכתף הייתה מוצקה, אפילו חמימה מהריצה. "סתם שרת מופרע."

"לא. הוא לא. אנחנו צריכים... לברוח..." אופק התנשמה, פניה מאדימות, ואז עיניו של יחיאל התמקדו. הוא הביט באופק, באסף, ולבסוף בילדה מאחוריהם. עיניו של השרת הזקן הצטמצמו והוא הדף את אופק ואסף הצדה ופסע אל הילדה, והיא זעקה וברחה אל העצים. אסף תפס את מפרק ידו של יחיאל בלי לחשוב.

"אסף, לא!" צעקה אופק. אסף נאנק בכאב. יחיאל כופף את זרועו בכוח שלא היה אמור להיות ביד המקומטת. אסף אימץ את שריריו, אבל לא הצליח להמשיך להחזיק את השרת הזקן. יחיאל ניער אותו מעליו כמו יתוש. אופק ייצבה אותו והצילה אותו מנפילה. כשהביטו ביחיאל, היו עיניו של השרת אדומות כדם.

 

 

מאת: רותם ברוכין