מגזין

(צילום: Shutterstock)

סיפור בהמשכים: הפרק התשיעי של "רוחות מדבר"

תקציר הפרקים הקודמים: גל מנסה לדבר עם רוחה של הילדה הקטנה, אבל היא מסרבת. אסף מנסה לגשש ולהבין אם שני ראתה רוחות רפאים. שני מכחישה, אבל כשאסף עומד לעזוב, אופק יוצאת מהמקלחת ואומרת ששני משקרת ושיש לה ריח של רוחות רפאים. סולידאד פותחת בחקירה עצמאית של מקרי הרצח בפנימייה, אבל מתייאשת במהרה ומסכימה סוף־סוף לדבר עם גל.

 ראש אחד   |   30/11/2016  |    |    |    | 

פרק ראשון
פרק שני
פרק שלישי
פרק רביעי
פרק חמישי
פרק שישי
פרק שביעי
פרק שמיני

 

 

 

"סולידאד," אמר גל, ונע במקומו באי נוחות. "אכפת לך להפסיק לעשות את זה?"

"מה?" התרגזה סולידאד. "אמרת לי לשכב על הספה."

"כן," אמר גל. "קיוויתי שזה יהיה, אממ, מרגיע."

"האמת שאני מרגישה מאוד רגועה," אמרה סולידאד. "לא ציפיתי שזה יעבוד בהתחשב בזה שההכשרה שלך בפסיכולוגיה לקוחה מ'קספר, הרוח הידידותית'."

"אבל אני חושד שאת שואבת רוגע מכך שאת מלחיצה אותי," אמר גל. "זה לא מה שקיוויתי להשיג בטיפול שלנו."

סולידאד הביטה ברגליה, שעברו ישירות דרך מסעד הספה ויצאו מצדה השני. ידה הייתה קבורה בתוך המשענת, והמחצית התחתונה של גופה נטמעה אל תוך הריפוד. "מלחיצה? ברצינות? אני לא יודעת אם שמת לב, דוקטור פרויד, אבל אני רוח רפאים. לדברים מוצקים אין משמעות בשבילי."

"סולידאד," אמר גל ושרבט בפנקס שלו. "התחלנו לדבר על החיים שלך. כשהיית..."

"חיה?"

"מה את זוכרת?" גל המשיך, מתעלם מההפרעה. "משפחה? חברים?"

סולידאד משכה בכתפיה. "לא."

"לא?" גל קימט את מצחו.

"שום דבר מאלו, לא," אישרה סולידאד. "למה אנחנו מדברים עליי ולא, נגיד, על מי שרצח אותי?"

"סולידאד, כבר אמרתי לך, אני לא כאן לעסוק בתאוריות."

"תאוריות?" סולידאד הרימה את קולה.

גל התכווץ. "אני מתכוון שאני רוצה לעזור לך להמשיך הלאה. וכנראה שזה גם מה שאת רוצה, אם הגעת לכאן."

גופה של סולידאד שקע עוד לתוך הספה. היא נאבקה להתיישר, מאלצת את איבריה להתמצק, מכריחה את מוחה להאמין שהיא אמיתית בדיוק כמו הספה, שהיא כאן, שיש לה זכות לשבת עליה ולא לשקוע בתוכה. היא חזרה על המחשבה שוב ושוב עד שכופפה את הספה העקשנית לרצונותיה, חילצה את עצמה והתיישבה. עיניו של גל נחו עליה, כחולות ובהירות מאוד. "לא הייתה לי משפחה," אמרה. "גדלתי בפנימיות עד שהתגלגלתי לכאן. וגם לא חברים. רק אנשים שפוחדים ממני."

גל נשען לפנים, קשוב. "ואיך זה גרם לך להרגיש?"

התגובה העוקצנית שעמדה על קצה לשונה של סולידאד גוועה כשהביטה בעיניו. "אהבתי את זה. אתה יודע מה קורה כשמפחדים ממך? אף אחד לא מציק לך או נטפל אליך."

"אבל קשה מאוד למצוא חברים."

סולידאד שתקה לרגע. "זה מה שהיה שונה אצל האחרות?" שאלה.

"מה?"

"האחרות שנרצחו. הן לא נשארו כאן כי היו להן חברים ומשפחה?"

גל הרהר בזה לרגע. "אני לא יודע. למה את שואלת על האחרות?"

סולידאד צחקה צחוק יבש. "אתה באמת לא מבין שזה הולך לקרות שוב? אני כבר מתה. הייתי מצפה שתדאג יותר לאלו שחיות. חלק מהן ממש עושות לרוצח עבודה קלה כשהן מטפסות לגג בלילה חמש קומות על סולם חלוד."

"מי מטפס חמש קומות על סולם חלוד?" שאל גל. "סולידאד, זה מסוכן מאוד -"

סולידאד נאנחה בחוסר סבלנות ושקעה בחזרה אל תוך הספה עד שפניו של גל נעלמו.

______

לשולחן של אופק הייתה מראה שולחנית גדולה, ושני ראתה בה את השתקפותה שלה. עיניה נראו גדולות כמו צלוחיות עוגה. עיניו של אסף, לעומת זאת, דמו יותר לקעריות מרק. אופק הסירה את המגבת משערה הרטוב ותלתה אותה על אחד המתלים שעל הדלת. לשונה הקפואה של שני החלה להפשיר סוף־סוף. "אין לי ריח של רוחות רפאים. לרוחות רפאים אין ריח..." לא, רגע, זה לא היה הדבר החשוב. "ואין דבר כזה, רוחות רפאים!"

"את רוצה לנסות לנסח את זה שוב, בצורה משכנעת יותר?" אופק התיישבה בכיסא שליד שולחן הכתיבה שלה, חיוך עקום על שפתיה. היא הביטה בבבואתה והעבירה יד בשערה. "רק בגלל שאת לא מסוגלת להריח משהו לא אומר שאין לו ריח."

"ידעתי," מלמל אסף, חיוור. מבטו התרוצץ במהירות בין שני לאופק.

"קשה לי להאמין," אמרה אופק. "אבל אם ידעת ובכל זאת נעלת את שני בבית ספר, אתה אפילו יותר חלאה ממה שחשבתי. לאן אתה חושב שאתה הולך?" שאלה. שני הסתובבה. ידו של אסף נחה על ידית הדלת.

"לספר למישהו." קולו של אסף היה גס. "לספר לכולם שיש רוחות רפאים בפנימייה."

"כן, בטח, זה מה שיעזור." אופק גלגלה את עיניה מול המראה. "והם גם בטוח יאמינו לך."

"יש לך הצעה יותר טובה?"

"לשני יש." אופק פגשה את עיניה של שני במראה, ושני כמעט קפצה מעורה. "היא חוקרת את מקרי הרצח. היא כבר התקדמה די הרבה. והרוח שנעלה אותך בגג חברה שלה. אתה, לעומת זאת, היחיד שהילדה הסכימה לדבר איתו עד עכשיו. אז מה דעתך שנאחד כוחות ונעזור לשני להבין מה קורה פה, במקום שתמשיך להיות חלאה?"

"מי את חושבת שאת?" אסף הרים את קולו. "את כאן בקושי חודש, אין לך מושג מה קורה פה -"

"שוקולד?" אופק השליכה לעבר אסף את חפיסת השוקולד שהציעה לשני קודם לכן. התנועה הייתה חדה ופתאומית, ואסף הגיב במהירות, מרים את ידו...

השוקולד לא הגיע אליו. הוא נעצר באוויר, מרחף ממש מול עיניו. אופק הסתובבה אל אסף, עיניה קרות. "אני מבינה הרבה," אמרה, קולה שקט ועמוק.

אסף בהה באופק, ואז בשני, שאיבדה לא רק את היכולת לדבר, אלא גם לנוע, ואולי לנשום. ידו של אסף נסגרה שוב על הידית, אצבעותיו הלבינו, ואז הוא משך את דלת החדר בתנופה רחבה כל כך שכמעט עקרה אותה מציריה, ורץ החוצה כאילו שדים רדפו אחריו.

הדלת נטרקה. שני הסתובבה להביט באופק, אבל קול חבטה הקפיץ אותה ממקומה. חפיסת השוקולד נפלה לרצפה מאחוריה. כשהביטה שוב באופק, פניה היו חיוורות, והיא נטתה קדימה בכיסא. מבלי לחשוב זינקה שני לפנים וייצבה אותה. אופק נשענה עליה, מתנשמת. למרות שאופק יצאה רק הרגע מהמקלחת ושהחדר היה קריר, העור החשוף שנגע בשני להט. שני ראתה אגלי זיעה על מצחה של הנערה השנייה. "את יכולה...?" מלמלה אופק, קולה חלש, והחוותה לעבר המיטה.

שני עזרה לאופק לשכב, מנסה להתעלם מהעובדה שהנערה עדיין לבשה רק מגבת. "מה קרה לך?"

"טלקינזיס," לחשה אופק. "זה תחום קשה, וגם הצד הכי חלש שלי. אנשים כמו אסף מבינים רק מעשים, ופחדתי שהוא באמת ירוץ לספר למישהו. אני אהיה בסדר, אני רק צריכה קצת סוכר. השוקולד?"

שני צייתה, כיוון שזה היה קל יותר מאשר לעצור ולסדר את מחשבותיה המתרוצצות, לנסות להבין מה קרה. היא הרימה את החפיסה, פתחה אותה ושברה כמה קוביות. אופק אכלה אותן ונשענה לאחור. "תודה. רוצה? גם את נראית כאילו לא יזיק לך סוכר."

שני הרימה קובייה. כשאופק הציעה לה שוקולד לפני שאסף נכנס לחדר, שני תהתה אם בחפיסה יש חומר משלשל. היא טעמה בזהירות. זה היה שוקולד בננה, כפי שהציור רמז, והוא היה מעולה. "את מכשפה."

"בערך. אני בהכשרה," אופק עיקמה את אפה. "אם זה היה תלוי בי -"

"קראת את המחשבות שלי," אמרה שני. "ככה ידעת על סולידאד, ועל מה שאסף עשה, ועל הרציחות שאני חוקרת."

אופק חייכה חיוך עקום. "מצטערת לאכזב אותך. קריאת מחשבות קשה אפילו יותר מטלקינזיס. גיליתי את כל הדברים האלו בדרכים הרגילות: דנה וטלי סיפרו לי שאסף נעל אותך בבית הספר. הן גרמו לזה להישמע כאילו הוא ניצח באולימפיאדה. שתי מקסימות. והמחקר שלך - את לא בדיוק מסתירה אותו." היא החוותה לעבר המיטה עמוסת הספרים של שני. "אפילו לא נעלת את הסיכומים שלך בארון. וידעתי שאת מתגנבת לבית הספר בלילה לפגוש מישהו. החלק של אסף דרש קצת יותר עבודה, אני מודה, אבל הצלחתי למצוא רגע שהאחות לא במשרד שלה וקראתי את התיק הרפואי שלו. כשחילצו אותו מהגג, הוא קשקש על רוחות רפאים. חיברתי את הנקודות. לא ידעתי שקוראים לה סולידאד, אגב."

שני מצמצה, מחשבותיה מדביקות סוף־סוף את קצב ההתרחשויות. "ומה לגבי זה?" היא הרימה את חפיסת השוקולד־בננה. "איך ידעת שזה הטעם האהוב עליי?"

"באמת? זה גם הטעם האהוב עליי!" חיוכה של אופק התרחב והיא לקחה עוד קובייה. "שוקולד־בננה הוא שילוב של שני הדברים הכי טובים בעולם. כמו סיה ומאדי זיגלר." היא נופפה לעבר אחד הפוסטרים שעל הקיר בעודה מלקקת את השוקולד מאצבעותיה. פתאום נראתה לשני כמו נערה רגילה לחלוטין.

שני נשענה לאחור, בוחנת את אופק מכף רגל ועד ראש. "אז למה לא אמרת משהו?"

"לא חשבתי שתרצי לשתף אותי במחקר שלך," אמרה אופק. "רציתי למצוא קודם משהו שיעזור לך. מידע חדש, קסם שיחשוף ידע, תאוריה..."

שני הנהנה ושילבה את זרועותיה על חזה. "אבל אין לך משהו כזה עדיין."

"לא," הודתה אופק. "התערבתי כי גרמת לאסף לחשוב שהוא משוגע כשאמרת לו שרוחות לא קיימות."

"מגיע לו."

"לא, לא מגיע לו," אמרה אופק. "למרות שהוא באמת חלאה."

שני הידקה את שפתיה. "ומה ההבדל בין השקר שלי לבין השקר שלך?"

אופק נשענה גם היא לאחור וקימטה את מצחה. היא בחנה לרגע את שני באותה צורה ששני בחנה אותה. כשחייכה, הייתה הערכה מחודשת בחיוכה. "את צודקת. אני מצטערת. הייתה לי סיבה, אבל אני בטוחה שאסף לא היה רוצה שאף אחת מאיתנו -"

"לא אכפת לי מה הוא רוצה," אמרה שני, קולה קר.

אופק נאנחה. "תקשיבי, שני, עזבי רגע את אסף. בואי נשים דברים על השולחן. יש לי סיבות לרצות לפתור את סיפור הרציחות הזה בדיוק כמוך, אולי יותר. ממש, ממש מיציתי את מערכת החינוך. אני רוצה ללמוד כישוף, וסבתא שלי הבטיחה לי שזה יהיה המבחן האחרון. שאם אצליח לפתור את מה שקורה כאן, היא תלמד אותי באופן עצמאי. דרך אגב, היא מוסרת שאנני לנוקס בתוך הטטרה. זה אומר לך משהו?"

עיניה של שני התרחבו. היא קפצה מהמיטה, רצה אל הארון ופתחה את שקית אוכל הדגים. היא חפרה בה בשתי ידיים, בתנועות רחבות, עד שאצבעותיה גרפו את הכונן הנייד הקטן. על פני השטח הכסופים נכתב בטוש אדום, בלתי מחיק, "לשני, מיערה. חלומות מתוקים". היא אימצה אותו אל חיקה וסובבה את גבה לאופק כדי שלא תראה את הדמעות בעיניה.

"בסדר," אמרה כשהייתה מסוגלת שוב לדבר. "בואי נשתף פעולה."

"פשוט ככה?" קולה של אופק נשמע ספקני. "את לא רוצה עוד הוכחה? או לראות את עץ המשפחה של שושלת המכשפות שלי? או לשמוע מה אני יכולה לעשות?"

"כן, לא, לא, וכן, זה יעזור, אבל לא כרגע," אמרה שני. היא נשפה על הכונן כדי לנקות אותו, והכניסה אותו לתוך המחשב שלה.

"לא ייאמן," אמרה אופק. "אני מרחיפה שוקולד מול הפרצוף שלך ואת מתלהבת מזה שסבתא שלי עשתה טריק של מגידי עתידות בקרנבל. את יודעת כמה קל למצוא משהו שהלך לאיבוד?"

שני לא הקשיבה לה עוד. קולה העמוק של אנני לנוקס מילא את החדר, שר באוזניה, וכמעט היה אפשר לשמוע את קולה של יערה מלווה אותה בשירה.

______

"אל תטפסי על הסולם הזה," קראה סולידאד.

שני קפאה, רגליה על השלבים התחתונים. היא הביטה אל ראש הגג.

"אני צריכה להגיד לך משהו," צעקה בחזרה. "אם את לא רוצה שאני אעלה, לפחות תרדי לכאן."

סולידאד חשבה לרגע ואז התרכזה, מעמעמת את תחושת הקרקע מתחת לרגליה. היא צנחה דרך חמש הקומות ולבסוף נעצרה בקומת הקרקע. היא הוציאה את פלג גופה העליון מהקיר. "נו?"

שני פלטה קריאת בהלה ונפלה מהסולם. למזלה, אלו היו רק שני שלבים. סולידאד החניקה צחוק לועג.

שני קמה וניערה את האדמה ממכנסיה. "את חייבת לעשות את זה?"

"אין לי את כל היום, חנונית," אמרה סולידאד. "מה את רוצה?"

שני נשמה עמוק. "התמונה שהראיתי לך, יערה... היא הייתה ממש חשובה לי. כשהיא מתה, אני..." קולה נשבר, והיא לא סיימה את המשפט. "אבל לא הייתי צריכה ללחוץ עלייך לעזור לי עם הרציחות. לא חשבתי שגם לך זה קשה. אני מצטערת."

קשה? לא, זה לא היה העניין בכלל. אבל סולידאד שתקה. היה עדיף ששני תחשוב כך מאשר שתדע את האמת.

"אני מתכוונת לגלות מי רצח אותך ואת האחרות. אבל את לא חייבת לעזור לי," המשיכה שני. "בסדר?"

"בסדר," אמרה סולידאד, קולה שקט.

שני הביטה בקרקע. "אני יכולה לעלות עכשיו?" לחשה לבסוף.

"לא," אמרה סולידאד.

פניה של שני נפלו. "בסדר. אני אלך..."

"הדלת של אולם הספורט פתוחה," קטעה אותה סולידאד.

שני הביטה בה, מופתעת. "מה?"

"הפסיכולוג בגרוש הזה, גל, שמע שאת מטפסת כל יום על הסולם וכמעט התעלף. זה היה מצחיק. בכל מקרה, הדלת של אולם הספורט תישאר פתוחה מעכשיו."

"דיברת עם גל?" שאלה שני וחייכה. "באמת? איך זה היה?"

"ההכשרה שלו בפסיכולוגיה לקוחה מ'קספר'," אמרה סולידאד ביובש. "נו? למה את מחכה? כבר פספסת ארבעה פרקים ב'סופות של הלב'."

"לוסיאנה עדיין בארוחת הערב עם ההורים של חוויאר?" שאלה שני וחיוכה התרחב.

"הם בדיוק עברו לקינוח," אמרה סולידאד. "אבל לוסיאנה מצאה אלבום משפחתי מוחבא, ומסתבר שיש לחוויאר תאום שלישי. את באה?"

"אני באה!" שני כבר פרצה בריצה. סולידאד חיכתה שתיעלם מעבר לפינה לפני שחייכה גם היא.