מגזין

(צילום: shutterstock)

סיפור בהמשכים: הפרק השני מתוך "רוחות מדבר"

בפרק הקודם, שני, תלמידה בפנימיית "רוח המדבר" שבנגב, לא מקבלת ציון מספיק גבוה בעבודה לחופש שהכינה עבור אסף. אסף מתעצבן ונועל אותה בבית הספר ללילה. איש מהם חא יודע שאת הפנימייה רודפות רוחות רפאים. 

 ראש אחד   |   20/04/2016  |    |    |    | 

 

השעה הייתה אחת בלילה, וסולידאד ישבה על הספה בחדר המורים וצפתה במרתון בן עשר שעות של הטלנובלה "סופות של הלב". מדי פעם נשמעו יבבות מהמסדרונות, וסולידאד התעלמה מהן. לוסיאנה, גיבורת הטלנובלה, חילצה את אהובה מהמרתף האפל שבו כלא אותו אחיו התאום. חוויאר חי בחושך מוחלט במשך חצי שנה וניזון ממים מעופשים ומלחם יבש, אבל מילותיו הראשונות אל אהובתו היו "לוסיאנה! את בהיריון!".

הפרק נגמר, ושקופית הודיעה שבקרוב יתחיל מרתון של הטלנובלה "עיירת הרוחות". סולידאד, שלא יכלה להעביר ערוצים, עלתה על כיסא וכיבתה בזעף את הטלוויזיה. רוח רפאים שצופה בטלנובלה גרועה על רוחות רפאים? מגוחך. אבל בית הספר לא הציע אפשרויות בידור אחרות, אלא אם כן מחשיבים את הספרייה, וסולידאד בהחלט לא החשיבה אותה.

בדממה שהשתררה גברו יבבותיה של החנונית הנעולה. סולידאד תהתה, עצבנית, איך נערה קטנה כל כך מסוגלת לבכות במשך זמן רב כל כך. היא החלה לחשוש שהחנונית תבכה עד שתתייבש ותמות. היא עוד עלולה לחזור כרוח, ואז סולידאד תהיה נעולה איתה כאן לנצח!

סולידאד נאנחה וקמה מהספה.

שני צעקה לעזרה במשך זמן רב לפני שהתייאשה. היא ישבה בפינה, מכווצת, ברכיה משוכות לחזה. היא הייתה עייפה ובו בזמן מבועתת מכדי לנסות לישון. היא המשיכה לבכות - מפחד ומייאוש ומתסכול. גרונה בער, עיניה שרפו, וכאב חזק פעם בראשה. הלוואי שהייתה לוקחת איתה את התיק שלה. אז היו לה עכשיו מים, ספר ואת הטלפון שלה, לא שהוא היה מועיל פה.

מעגל של חושך הקיף את הדלת. ואז - מישהו עבר דרכה. נערה, בת גילה של שני בערך, עברה דרך משטח העץ כאילו היה עשוי אוויר.

או כאילו היא עצמה הייתה עשויה אוויר.

לשני לא היה זמן לעכל זאת, כי הנערה הלבושה שחורים התקדמה לעברה, אוחזת במשהו ששלפה מתוך שיערה השחור - מקל חד, ארוך, שהיא הניפה כמו פגיון, עד שנעצר ממש לפני שננעץ בגרונה של שני. היא צרחה באימה.

"שקט!" צרחה הנערה בחזרה. "כמה אפשר לבכות? תסתמי כבר את הפה שלך!"

"איך..." שני בקושי הצליחה להוציא מילה משפתיה המאובנות מאימה. "מי את?"

"לא עניינך," אמרה הנערה ונעה לאחור. "אני פותחת לך את הדלת ואת עפה לי מהעיניים, זה ברור?"

שני הנהנה, אחוזת בעתה, אבל הנערה כבר פנתה לאחור ויצאה כלעומת שבאה. הפעם, כשחלפה דרך הדלת, הבינה שני שלא חזתה קודם באשליה שנבעה מפחד, רעב וצמא. שני שמעה את המפתח שאסף השאיר מסתובב בחור המנעול מצדה השני של הדלת, ואז הדלת נפתחה והנערה נשענה על המשקוף. שני הביטה בה. חצאית שחורה, מגפיים גבוהים, גופיית רשת, המון תכשיטים ואיפור כבד.

"נו?!" היא שאגה.

שני קפצה על רגליה. הנערה חשפה את שיניה לעומתה כשחלפה על פניה, ושני ברחה כל עוד נפשה בה.

ÒÒÒ

שקט. דממה מבורכת. סולידאד צנחה על הספה מול הטלוויזיה, מלאת סיפוק והקלה כפי שלא הרגישה כבר שנים. היא תהתה לרגע אם חופשות הקיץ הארוכות והמבודדות מקלקלות אותה, עושות אותה שונאת אדם. ואז נזכרה שתמיד שנאה בני אדם וחייכה. אולי בכל זאת תנסה את הטלנובלה -

"שמישהו יוציא אותי מכאן!" נשמעה צעקה רמה, ואז, "הצילו!"

לעזאזל. כמובן שדלתות הכניסה לבית הספר היו נעולות. סולידאד ידעה שהחנונית עושה את הדבר ההגיוני היחיד במצבה, אבל לא היה אכפת לה. היא רצה אל הכניסה, חולפת מבעד לכל הקירות כדי לקצר את הדרך.

"תקשיבי לי, חתיכת חננה מפגרת בלי חיים שכל מה שיש לה לעשות באמצע הלילה זה להפריע לאנשים אחרים לראות טלוויזיה," צעדה סולידאד לעברה. "אם את לא סותמת את הפה שלך עכשיו..."

"את רוח רפאים!" אמרה הנערה והביטה בה בעיניים גדולות ומבוהלות.

"ואת בטח צאצאית של שרלוק." סולידאד התקדמה, והנערה נרתעה מפניה וכמעט נפלה. "עכשיו תני לנוח בשקט על משכבי ותסתמי!"

"אבל," לחשה הנערה, "אם את כאן, זה לא אומר שאת לא... נחה על משכבך?"

"נחתי על הספה בחדר המורים, והיה שקט מאוד עד שאת באת." סולידאד נעצה בה את אחד המבטים שהתחילו את השמועה שהיא משתייכת לכת השטן, עוד כשהייתה בחיים.

"אני... לא יכולה לצאת..." הנערה הביטה בדלתות.

"גם אני לא. מי ידע שיש לנו כל כך הרבה במשותף." סולידאד הסתובבה והחלה ללכת.

"אני יודעת מי את!" קראה החנונית מאחוריה. "את סולידאד, הפריקית שנפלה מהגג!"

הדם בער בעורקיה של סולידאד, אף על פי שידעה שבאופן טכני לא זרם בהם דם. היא הסתובבה בתנועה חדה. "פריקית?!" היא צרחה. "פריקית?! ככה הם קוראים לי?"

"ס־סליחה," החנונית נצמדה אל הדלתות הנעולות. "לא התכוונתי להעליב אותך -"

"תסתכלי עליי," ציוותה סולידאד, קולה נמוך ושקט. היא התקרבה אל החנונית ואילצה אותה להביט בעיניה. היא התנשאה מעליה, בעיקר בגלל המגפיים. "אני נראית לך כמו פריקית? החולצה הזאת נראית לך פריקית? השרשרת הזאת נראית לך פריקית?!" היא דחפה בפניה של החנונית מחומש בגודל כף ידה, שגולגולת עז כסופה במרכזו.

"ל־לא..." מלמלה החנונית, עיניה מושפלות. "ה־היא מאוד... יפה..."

"אני גותית!" צרחה סולידאד. "גותית, מטומטמת אחת!"

"גותית?" החנונית בהתה בה, פניה חיוורות.

"עשר שנים ואף אחד בארץ המחורבנת הזו עדיין לא יודע מה זה גותית!" צרחה סולידאד. כשדיברה שוב, היה קולה שקט. "ולא נפלתי, מפגרת. דחפו אותי."

"מישהו דחף אותך מהגג?" החנונית בהתה בה. "מישהו רצח אותך? מי זה היה?"  

סולידאד גלגלה את עיניה, הסתובבה והחלה ללכת שוב לעבר חדר המורים. "אין לי מושג. הייתי עם הגב אליו. אם הייתי יודעת, כבר הייתי הורגת אותו."

"אז באמת יש רוצח," החנונית מיהרה בעקבותיה. "בכל שנה מישהי מתה, אבל אף פעם לא תפסו אותו -"

"זה בגלל שהוא מתחבא כאן, בבית ספר," אמרה סולידאד.

החנונית החווירה והנמיכה את קולה. "ב־באמת?"

"כן," סולידאד עצרה. היא הביטה בחנונית ברצינות רבה. "אז אם את רוצה לשרוד את הלילה, כדאי לך להיות מאוד, מאוד בשקט."

החנונית השתתקה ואז הבינה שסולידאד לועגת לה. סולידאד פרצה בצחוק ועזבה את המסדרון. החנונית לא הלכה בעקבותיה.

ÒÒÒ

אסף שמע את הילדה הקטנה שרה, אבל לא הצליח למצוא אותה. הוא שוטט בחורשה במשך שעה ולבסוף התייאש. גם אם תספר למישהו על שני, מי יאמין לה?

אבל בסביבות שתיים בלילה, כשאסף וחבריו חגגו את פתיחת שנת הלימודים בריסוס גרפיטי על קירות מגורי המורים, נזכר שוב בשני, ופחד פתאומי גרם לו למלמל תירוץ ולברוח. לאחר כמה דקות של ריצה אל בית הספר האט אסף. למה נלחץ כל כך? זו הייתה רק תחילת השנה. החנונית לא באמת הייתה בסכנה. וגם אם כן, מה אכפת לו?

הדלתות היו נעולות. אסף הדף ומשך בלי תקווה רבה. "שני!" קרא, מנסה ללחוש ולצעוק יחד. לא נשמעה תשובה.

"אתה! אתה באת לרסס גרפיטי!"

אסף הסתובב במהירות והביט מטה אל פניו הזקנות והלא־מגולחות של השרת הזקן, שמעולם לא טרח לזכור את שמו. הבעת זעף נחה על פניו של הזקן, והוא אחז בארגז הכלים שלו כאילו עמד להטיח אותו באסף.

"לא, לא," מיהר אסף לומר. "פשוט מישהי, אה, ננעלה בטעות בבית ספר."

"אין אף אחד בבית הספר," אמר השרת. "אני בודק הכול לפני שאני נועל."

"אולי לא ראית," אמר אסף. "תביא לי את המפתח, אני תכף אחזיר -"

"הטלפונים לא עובדים," אמר השרת.

"מה?"

"איך היא אמרה לך שהיא נעולה?"

אסף עיווה את פניו. השרת היה בדרך כלל אידיוט. מתי הוא מצא את השכל האבוד שלו?

"אין אף אחד בפנים," אמר השרת. "לך מפה."

אסף הביט בדלתות ואז משך בכתפיו. שיהיה. מישהו כבר יחלץ את החנונית בבוקר, ושרק תנסה להלשין על עליו. הוא תהה לרגע למה השרת ער בשתיים בלילה ומה הוא עושה שם, והחליט שלא מספיק אכפת לו.

ÒÒÒ

אחרי ששני הבינה שלא תצליח לצאת מבית הספר עד הבוקר, העזה ללכת לשירותים ואז שתתה מהברז במשך עשר דקות שלמות. כעת עצרה כשידה על דלת חדר המורים. הטלוויזיה נשמעה בבירור מבפנים. היא נשמה עמוק ופתחה את הדלת. "ס־סולידאד?"

סולידאד שכבה על הספה היחידה בחדר, שעונה על אחת הכריות החומות המכוערות, והביטה בטלוויזיה, משועממת. שני חיכתה, אך סולידאד לא הראתה כל סימן שהכירה בנוכחותה. "אני יכולה להיכנס?"

"מה קרה? יש עוד רוצחים במסדרונות?"

"אני רעבה," אמרה שני.

סולידאד לא הביטה בה. "יעבור לך כשתמותי."

"אני אהיה בשקט," אמרה שני, תחינה בקולה.

סולידאד נופפה בידה, תנועה שהעבירה בה בעת הזמנה וחוסר אכפתיות מוחלט. שני נכנסה והלכה אל המטבחון הקטן. היא חיטטה בארונות ובמקרר. כיוון ששנת הלימודים נפתחה רק היום, לא היה במטבח הרבה אוכל, אבל בארון מצאה חבילת קרקרים סגורה, ובמקרר הייתה חצי צנצנת ריבה. שני התקרבה אל סולידאד, נושאת את סעודת המלכים. היא עמדה לרגע בין הספה לכסאות ולשולחן, מתלבטת. סולידאד התפרשה במהירות על הספה כדי לכסות לחלוטין את המקום הקטן שנותר. שני הניחה את האוכל על השולחן והתיישבה על כיסא. היא הביטה בסולידאד. היא תמיד האמינה שרוחות רפאים קיימות, כך שהגילוי לא היה מפתיע עבורה, אבל ההוכחה לכך שיש רוצח בפנימייה הייתה עניין אחר. נכון, עשרה מקרי מוות התרחשו בעשר השנים האחרונות, תמיד לקראת סוף השנה. אבל הם היו שונים מאוד זה מזה, והמשטרה לא הצליחה להוכיח שאפילו אחד מהם היה רצח. שני האמינה עד כה שהם היו חוסר מזל טרגי שהזין את עצמו ושהרוצח הסדרתי היה בדיה שמספרים כדי להפחיד תלמידים חדשים.

אבל סולידאד הייתה הוכחה חיה - טוב, מתה. ובכל זאת, היא בוודאי ידעה דברים שיעזרו לגלות את זהות הרוצח.

"סולידאד," אמרה שני.

סולידאד הפנתה מבט זועף אל שני. היא צפתה בטלנובלה על רוחות רפאים, ועל פי הבעתה, סבלה מכל רגע.

שני שינתה את דעתה. סולידאד לא הייתה רוח הרפאים הכי חביבה וסובלנית בעולם, ולשני הייתה תחושה שתהיה סובלנית עוד פחות לשאלות על מותה. במקום זה שאלה, "למה בעצם אנחנו רואות את זה?"

"כי זה מה שמעניין אותי!" סיננה סולידאד. "תסתמי כבר! מספיק גרוע שנתקעתי לנצח בחור המחורבן הזה, אני עוד צריכה להיות בייביסיטר? מישהו יבוא להוציא אותך בקרוב?"

שני פוררה קרקר בין אצבעותיה. "לא חושבת."

"מה לא חושבת? יש לך שותפה במגורים, לא? חברים? מישהו ישים לב שנעלו אותך פה."

עיניה של סולידאד, כהות, שחורות כמעט, לא הביטו עוד בטלוויזיה, אלא בשני, והיא השפילה מבט. כן, יערה הייתה שמה לב. אבל יערה מתה.

הדממה התארכה. לבסוף נאנחה סולידאד. "אני לא יכולה להעביר ערוץ," אמרה.

"מה?" שני הרימה את ראשה.

סולידאד הושיטה יד אל השלט שנח על השולחן. ידה חלפה דרכו. "אני יכולה לגעת רק בדברים ישנים, שנוצרו לפני שהרגו אותי." היא הסיטה את מבטה, כאילו הגילוי היה מביך עבורה כפי ששני חשה כלפי הווידוי שלאיש לא אכפת ממנה. "שימי מה שבא לך," אמרה סולידאד בשקט.

שני לקחה את השלט בהיסוס והעבירה לערוץ הטבע. היא הביטה בסולידאד, שעיוותה את פניה. היא המשיכה להעביר ערוצים עד שלבסוף הגיעה לסרט אקשן. סולידאד הנהנה, ולהפתעתה של שני, הזיזה את רגליה ופינתה מקום בקצה הספה. שני התיישבה. הספה לא הייתה נוחה מאוד, אבל בהחלט נוחה יותר מהכסאות. היא משכה לעברה את הקרקרים, ומבלי לחשוב הציעה אחד מהם לסולידאד, שגלגלה את עיניה והשיבה את מבטה למסך.

ÒÒÒ

תיאודורה ניקתה, אבל הפנימייה תמיד הייתה מלוכלכת.

העבודה מעולם לא הסתיימה. גם מאוחר בלילה, כשכולם ישנו, היא הייתה מנקה. למעשה, אלו היו השעות הטובות ביותר לעבוד, השעות שבהן כמעט האמינה שתוכל לסיים בזמן, שעד מחר יהיה בית הספר נקי, שתקבל את פני המורים והתלמידים כשהרצפה נוצצת מניקיון.

קול נשמע כשעברה באחד המסדרונות המלוכלכים, ותיאודורה עצרה מיד. מישהו הוריד את המים בתוך שירותי הבנות. מי היה בפנימייה שלה בשעה כזו? היא הניפה את המטאטא כמו אלה על כתפה ומיהרה אל תוך חדר השירותים, בדיוק בזמן כדי לראות נערה קטנה ועכברית שוטפת את ידיה.

"את! מה את עושה כאן?"

הנערה הסתובבה, מבוהלת לרגע, ואז מלאת הקלה. "ואו! איזה מזל! אני נעולה כאן כבר -"

"את מטפטפת מים על הרצפה!" צרחה תיאודורה.

"מ־מה?" הנערה נרתעה, ואז הביטה בידיה, שהמשיכו לנטוף מים, ולא עשתה כל מאמץ לנגב אותן.

"כל השבוע אתם כאן ועכשיו אתם מפריעים לי לנקות גם בלילה?" צרחה תיאודורה. היא הניפה את המטאטא. הנערה נרתעה לאחור, המומה, ידיה עדיין נוטפות. "חוליגנית! פושטקית! צאי מבית הספר שלי!"

"אבל, א־אני..." גמגמה הנערה, אבל תיאודורה לא הקשיבה. עמוק בתוכה החל הזעם השחור, המסמא, להשתלט עליה. עיניה של הנערה היו רחבות ופניה חיוורות, אבל תיאודורה ראתה רק אדום. היא הניפה שוב את המטאטא שלה, והפעם לנערה לא היה לאן לברוח. היא צרחה כשתיאודורה היכתה. המטאטא לא פגע בה, כאילו חלף דרכה. תיאודורה ידעה שזה לא ייתכן, וזעמה רק גבר. הנערה ברחה מחדר השירותים, ותיאודורה דלקה בעקבותיה. היא תתפוס אותה. היא תראה לה. אף אחד לא ילכלך את הפנימייה שלה.

 

בפרק הקודם: שני, תלמידה בפנימיית "רוח המדבר" שבנגב, לא מקבלת ציון מספיק גבוה בעבודה לחופש שהכינה בעבור אסף. אסף מתעצבן ונועל אותה בבית הספר ללילה. איש מהם לא יודע שאת הפנימייה רודפות רוחות רפאים.

 

 

אהבתם? פרק 3 יחכה לכם בחודש הבא באתר ובעיתון.

 

מאת רותם ברוכין