מגזין

(צילום: Shutterstock)

סיפור בהמשכים: הפרק השמיני של "רוחות מדבר"

תקציר הפרקים הקודמים: שני מנסה לחקור את מקרי הרצח בפנימייה, אבל סולידאד, שחוותה חיזיון מערער מעיניה של אחת מהנערות שמתו, לא משתפת פעולה. אופק מדברת עם רוחה של הילדה הקטנה, אבל כשאסף חוזר מאשפוז ומנסה למצוא את רוח הרפאים, היא מעמידה פנים שלא ראתה אותה.

 ראש אחד   |   13/10/2016  |    |    |    | 

פרק ראשון
פרק שני
פרק שלישי
פרק רביעי
פרק חמישי
פרק שישי
פרק שביעי

 

 

"'חת ושתיים, לך ושוב, הארנב מאוד עצוב, כי עיניים יש לו זוג, ואוזניים יש לו זוג... אך מסכן הארנב, יש לו רק - אחד זנב. נו, אז מה? מה לעשות? שיהיו לו שני זנבות!…"

גל הרגיש את הצמרמורת בעורו דקות ארוכות עוד לפני שהשיר החל. הוא הסתובב לאט, וראה אותה - ילדה קטנה בשמלה כחולה מלוכלכת, אוחזת בכדור ישן כל כך, שלא היה אפשר לנחש מה היה צבעו המקורי. החורשה הייתה מוארת בשעת הערב המאוחרת בפנסים, וגל התקרב לאט כדי לא להבהיל את הילדה. "שלום," אמר בשקט.

היא הביטה בו ופניה הזדעפו מיד. גל ציפה לכך. רוב הרוחות נרתעו ממנו באופן טבעי, כפי שנרתעו מכל ניסיון לעזרה. הן לא אהבו שינויים, והן יכלו להרגיש שהוא שונה מאנשים רגילים.

גל פסע לאחור והרים ידיים במחווה מרגיעה. "אל תפחדי," הוא אמר.

"אני לא מפחדת ממך," אמרה הילדה, הבעה עיקשת וכעוסה על פניה. "מה אתה רוצה?"

"שום דבר," אמר גל. "רק לומר שלום."

"שקרן," אמרה הילדה. היא הרימה את הכדור והתרחקה לאחור. "אתה בטוח רוצה לדעת איפה אבא ואימא שלי ומה אני עושה פה ולמה אני לא במיטה."

"לא," אמר גל. "רק חשבתי לי שכבר הרבה זמן לא שמעתי את השיר הזה."

"אתה מכיר את שיר הארנב?" שאלה הילדה, ולראשונה לבשו פניה הבעה אחרת, נלהבת.

גל חייך והנהן. "אימא שלי שרה אותו כשהייתי קטן."

"גם אימא שלי," אמרה הילדה. "אתה יודע את ההמשך?"

גל חשב. השיר בא בקלות. "אם יהיה לו עוד זנב, מה יעשה בו הארנב? הזנב שלו קצר -"

"-לא יוכל לעשות דבר," הילדה הצטרפה אליו, על פניה הבעה נלהבת ומרוצה. "לא יוכל לשחק, לא יוכל גם לנופף. נו, אז מה? מה לעשות...?"

היא עצרה והביטה בגל. "למה הפסקת לשיר?"

"זה לא הבית הנכון," גל אמר. "התשובה ל'נו, אז מה? מה לעשות?' היא 'שיהיו לו שני זנבות'. כבר שרת את זה. השאלה עכשיו היא 'נו, אז מה? מה צריך? את זנבו להאריך'."

"נכון," אמרה הילדה, פניה מכורכמות שוב, הפעם בריכוז. "ומה ההמשך?"

גל אימץ את זיכרונו, אבל ההמשך לא עלה בראשו הפעם. הוא נד בראשו, מאוכזב. "אני לא זוכר."

"גם אני לא," אמרה הילדה, ופניה נראו עצובות שוב. גל חיכך את מצחו. "אולי נלך לספרייה ונמצא ספר שיש בו את השיר..." הוא השתתק כשהבין שהוא לבדו. הרוח הקטנה נעלמה. הוא נאנח, מנסה לגרש את תחושת ההחמצה. הוא עדיין ראה את עקבותיה באוויר והיה מסוגל ללכת אחריה, אבל ידע שעדיף לא לדחוק בה. יהיה להם מספיק זמן להתיידד.

 

ÒÒÒ

שני נכנסה לחדר, גוררת את רגליה בעייפות. היא קראה כבר שלושה ספרי בילוש, ספר פסיכולוגיה על רוצחים סדרתיים שעשה לה סיוטים ורומן רומנטי על רוחות רפאים, שהיה לא מועיל ומשעמם להחריד. היא לא ידעה למה ציפתה מרומן רומנטי שבו הגיבורים לא יכולים להתנשק.

רחש נשמע מדלת המקלחת הסגורה, ואז אופק צעקה, "שני? זו את?"

"כן!" קראה שני בחזרה וסגרה אחריה את דלת החדר.

"יש שוקולד על השולחן שלי אם את רוצה!" אופק צעקה, ואז נשמעו קול מים זורמים ומוזיקה קצבית עמומה. שני העיפה מבט בחבילת השוקולד הפתוחה. היה ציור של בננה על העטיפה המשונה, ושני לא הצליחה לפענח את הכתב המוזר. היא לא ידעה מה חשוד יותר, החביבות של אופק, שעדיין הייתה בלתי מוסברת לחלוטין, או השוקולד המשונה, שלגמרי במקרה היה בטעם החביב עליה בעולם. אולי כל זה היה מזימה של טלי ודנה כדי להשפיל אותה. היא לא תתפלא אם השוקולד מלא בחומר משלשל.

"חנונית - כלומר, ש..."

שני הייתה מרוכזת כל כך בשוקולד, שכמעט קפצה מעורה. אסף עמד מאחוריה. היא נרתעה מיד, מבוהלת יותר ממראהו מאשר מנוכחותו. למרות שחלפו רק כמה ימים, הנער הנאה, השרירי והשזוף שהכירה נראה חיוור ורדוף. הוא חיכך את ידיו בעצבנות. "סליחה, לא התכוונתי להבהיל אותך, רק -"

"מה אתה עושה פה?" דרשה שני לדעת. היה אסור לו אפילו להיות במגורי הבנות, למרות שהחוק הזה נאכף רק בסיורי הלילה של המאבטחים.

"הדלת לא הייתה נעולה," מלמל אסף.

"וזו באמת סיבה מצוינת פשוט להיכנס," אמרה שני בקור. לבה החל להלום בעוז שוב. האם אופק תשמע אותה מעל רעש המים והמוזיקה אם תצעק? האם מישהי במגורים תבחין אם אסף יגרור את שני מהחדר? האם למישהי יהיה אכפת?

"שמתי לך מכתב בלוקר," אמר אסף. "לא קראת אותו?"

"היו לי דברים יותר חשובים לקרוא," אמרה שני. "מה אתה רוצה?"

"להתנצל," אמר אסף.

שני בחנה אותו בחשד. "באמת."

"באמת," אמר אסף. "הייתי חרא. אני לא יכול לדמיין כמה מפחיד היה להיות נעול בבית הספר כל כך הרבה שעות."

שני כמעט שכחה את האימה שחשה כשאסף נעל אותה. בית הספר, שהיה מפחיד כל כך מהיום שהגיעה לפנימייה, הפך בשבועות האחרונים למקום ביתי ומוכר וכמעט. "בכיתה," אמרה. "לא בבית הספר. אם היית נועל אותי מחוץ לכיתה, לפחות הייתי יכולה ללכת לשירותים."

אסף הסמיק והשפיל את עיניו. "אני מצטער. אני לא מצפה ממך לסלוח. זה מעשה אכזרי, לא אנושי, ו... את צריכה לדרוש שיסלקו אותי מהפנימייה. אני לא יודע למה לא עשית את זה עדיין." 

שני בחנה אותו בעיניים מצומצמות. הוא נראה רציני. חרטה אמיתית נחה על פניו. אבל גם היא השתנתה. היא לא הייתה הנערה התמימה שהכיר. "לא בגלל שריחמתי עליך."

הוא הרים את מבטו לאט־לאט. "אז למה כן?"

שני תהתה בעצמה למה לא התלוננה על אסף. אולי בגלל שחששה שהמורים ישאלו איך יצאה מבית הספר ומהכיתה. אולי בגלל שידעה שאסף בא על עונשו, ולמרות שהיה נעול לזמן קצר בהרבה, הנזק שנגרם לו היה גדול. סולידאד התעקשה בשיחתן האחרונה שלא פגעה באסף, אבל מצבו של הנער שעמד לפניה הוכיח את ההפך.

לא, זו לא הייתה הסיבה שלא התלוננה. שני ידעה את הסיבה האמיתית. יערה הייתה האדם היחיד בעולם שאי פעם היה אכפת לו ממנה, ומאז שהיא מתה שני הייתה לבד. ועכשיו הייתה לה שוב חברה - משונה ורגזנית וקצת חסרת ממשות, אבל אמיתית. שני לא הייתה פוגשת את סולידאד אם אסף לא היה נועל אותה בבית הספר. היא לא כעסה עליו. היא הייתה… אסירת תודה.

אבל היא בכל זאת הייתה צריכה להתלונן. היא הידקה את שפתיה ושילבה את זרועותיה על חזה. "אני לא חייבת לך תשובות."

"למה לא התלוננת עליי?" שאל אסף שוב. ועיניו היו נעוצות בה כעת, הבעתו רדופה. קולו היה נמוך. "זה בגלל שפחדת שיגלו שמי שנעלה אותי בגג הייתה החברה שלך, רוח הרפאים?"

שני לא הופתעה. היא צפתה את השאלה מרגע שגילתה שסולידאד נעלה את אסף במחסן שבגג. היא קיוותה, אמנם, שאסף יהיה פחדן מכדי להעלות אותה, אבל התשובה הייתה מוכנה על שפתיה. השיחה כולה נבנתה בראשה כמו תרגיל מתמטי מורכב שהתבסס על הנוסחה "מה סולידאד הייתה אומרת?".

"כן, ברור. רוחות רפאים," אמרה, מחקה את טון הבוז המשועמם של טלי ודנה ומקווה שאסף לא ישים לב. "אנשי זאב, מכשפות, זומבים. כולם באים לבית הספר בלילה, לא ידעת?"

"אל תצחקי עליי, חנונית," אמר אסף בכעס.

"למה? מה תעשה לי?" שאלה שני.

ידיו של אסף התאגרפו לצדי גופו. הן התרפו מיד, אבל שני לא החמיצה את המחווה. גופה נדרך כמו קפיץ. היא הלכה צעד אחורה וגיששה בידה על השידה של אופק, מחפשת משהו שיעזור לה להגן על עצמה. ידה נתקלה רק בשוקולד. אם הוא מלא בחומר משלשל, אולי זה לא היה רעיון רע כל כך. היא חשבה לפתע על הדגים שלה, שנחו באקווריום על השידה, קרוב מאוד לאסף. היא עצרה את עצמה כמעט בכוח מלהביט. כל דבר יכול לשמש כנשק נגדה. "כן. אתה ממש מלא חרטה, נכון?" שאלה בקור.

אסף נאנח והתרחק ממנה, מרים את ידיו במחווה מרגיעה לכאורה. "אני לא מאיים עלייך, שני."

"מדהים," אמרה שני. "לא חשבתי שאתה יודע את השם שלי."

אסף התעלם מדבריה. "איך יצאת מהכיתה? מישהו היה חייב להוציא אותך."

"השרת."

"השרת אמר לי באותו לילה שאין שם אף אחד," אמר אסף.

"באמת?" שני זייפה הפתעה. "נו, אולי זה היה לפני שהוא מצא אותי. תמיד חשדתי שהוא סנילי. שמת לב שהוא מנקה לפעמים מסדרונות שהמנקות כבר עברו עליהם?"

"יש רוחות רפאים בבית הספר," אמר אסף. "זו שנעלה אותי במחסן - היא הזכירה אותך. ואני חושב שפגשתי עוד אחת."

"ואני חושבת ששחררו אותך מוקדם מדי מבית חולים," אמרה שני. "אולי אתה צריך לחזור לשם כדי שמישהו מקצועי יסביר לך שרוחות רפאים לא קיימות."

אסף הביט בה, ולפתע כל רוח הקרב התנדפה מעיניו, מהבעתו, אפילו מיציבתו. הוא נראה כבוי, ריק כמו בלון שהוציאו ממנו את האוויר. הוא המשיך לבהות בה בלי לומר דבר, כאילו שכח כיצד לדבר. שני תהתה מה אמרה שגרם לכך ואילצה את עצמה שלא לרחם עליו, שלא להתנצל. זה היה מה שרצתה. אולי לראשונה בחייה - היא ניצחה בוויכוח. "עכשיו תעזוב אותי בשקט," אמרה. "ואם תעז לדבר איתי שוב, באמת אתלונן עליך."

אחרי רגע ארוך כמו נצח סובב אסף את גבו אליה והחל ללכת, והקלה שטפה את שני.

"אל תגיד לי שאתה מאמין לה," נשמע קול יבש לפתע.

אסף הסתובב בחדות, ושני הפנתה את ראשה. אופק עמדה בדלת המקלחת, מגבת ארוכה עוטפת את גופה ומגבת תואמת עוטפת את שיערה. "ברצינות?" היא המשיכה. "מצטערת, אבל אתה אידיוט. ואת, שני, שקרנית איומה. בילית כל כך הרבה זמן עם רוחות רפאים, שאת מריחה כמותן."

ÒÒÒ

כשפנימיית "רוח המדבר" על שם שולמית אלוני נוסדה, נדבן עשיר תרם סכום מגונה של כסף כדי להקים את המבנה המגוחך בגודלו. הוא חלם על פנימייה לילדים יצירתיים, שוחרי ידע ומצטיינים, שיגיעו אליה מכל הארץ. אבל הזמן, המרחק מכל מקום ישוב הגיוני והתקציבים שהלכו והצטמצמו גרמו לכך שהפנימייה קיבלה אל בין כתליה כל אחד, ובאופן טבעי, היו אלו בעיקר תלמידים שנפלטו מכל מסגרת אחרת. הבניינים תוחזקו באופן סביר בסך הכול, אבל היו בהם יותר מדי כיתות וחדרים ופחות מדי תלמידים. אחד המקומות האלו היה חדר ארונות ישן בגודל של שני מטרים רבועים בערך ובעל תקרה נמוכה, שמדפיו המאובקים היו מלאים בחפצים ששימושם, אם היה להם כזה, לא היה ברור. לחדר היו רק שלושה יתרונות: הוא היה צמוד לספרייה, היה מרווח קטן בין הרצפה לדלת שאפשר לדחוף תחתיה חפצים בעובי של סנטימטרים ספורים, ולמיטב ידיעתה של סולידאד, המפתח שלו אבד מזמן. החדר נשכח, ואיש לא השתמש בו.

לשלוף את התיקים האישיים של אלו שנרצחו מהארוניות הנעולות בספרייה היה החלק הקל. היא גילתה לשמחתה שהמפתח והמגירות היו ישנים וחלודים, וברגע שהפכה את המגירות היה קל לברור מבין התיקים שלא הייתה יכולה לגעת בהם את הנחוצים. סולידאד לא ריחמה על הספרנית שתצטרך לסדר את כל זה, בעיקר כי אותה ספרנית תמיד הביטה בה בחשדנות. החשדנות הייתה מוצדקת, כמובן, כי סולידאד בילתה בספרייה בשעות לא שגרתיות ותמיד לבשה את אותם בגדים. אבל כיוון שאף אחד לא טרח לעדכן את הספרייה שסולידאד מתה, כרטיס הקורא שלה עדיין היה פעיל והספרנית נאלצה לאפשר לה לשאול ספרים למרות חשדנותה.

החלק הקשה כלל את גרירת תשעת התיקים האישיים החוצה מהספרייה, אחרי שעות הפעילות, בעזרת רגל של כיסא. כיוון שלא יכלה לגעת בתיקים ישירות, היא השתמשה במפתח של המגירות - הוא לא היה נוח כמו העט שאבד לה, אבל הוא הספיק, במיוחד משום שכל תוכנם של התיקים האישיים נמצא על כריכתם הפנימית. סולידאד קראה את כולם, ולא הצליחה למצוא שום גורם מקשר בין הנערות שמתו - שמונה בסך הכול. היא זכרה שהיו תשע מלבדה, אבל לא מצאה את שמה של התשיעית על לוח ההנצחה. התיקים האישיים הזכירו בדידות וריחוק, אבל סולידאד חשבה שזו הייתה ההגדרה המילונית של תיקים של בני נוער, במיוחד ב"רוח המדבר". היה משהו שהיא פספסה. אולי היא צריכה לנסות למצוא נעצים ישנים ולתלות את התיקיות על הקירות כמו רוצחת סדרתית משוגעת. זה בטח יעזור. או לפחות יהיה ממש מצחיק.

לא משנה. יש לה זמן עד סוף השנה, עד הרצח הבא. היא תפענח את זה בסופו של דבר, בסבלנות ובשיטתיות...

סולידאד נאנחה. על מי היא עובדת?

היא החליקה את המפתח מתחת לדלת והלכה להחזיר אותו לספרייה כדי שהספרנית לא תבחין בבוקר שהוא נעלם.

ÒÒÒ

הצמרמורת המוכרת חלפה שוב בגבו של גל. הוא הסתובב לאחור. בית הספר היה חשוך, אבל כשעיניו התרגלו, ראה את צלליתה של דמות שעמדה בחלון הכיתה הפתוח הקרוב אליו.

"בסדר," אמרה סולידאד. "ניצחת. יש לך עשרים ושבע דקות."

גל חייך. "תודה. אני מעריך את זה. עשרים ושבע דקות?"

"'סופות של הלב' עומד להתחיל," אמרה סולידאד. "כדאי שתזדרז."

 

מאת: רותם ברוכין