מגזין

(צילום: shutterstock)

סיפור בהמשכים: הפרק השלישי של "רוחות מדבר"

סיפורה של סולידאד ממשיך, לא תעצרו הכל ותתחילו לקרוא?

 ראש אחד   |   19/05/2016  |    |    |    | 

 

בפרקים הקודמים של "רוחות מדבר" (קישור לפרק הראשון ולפרק השני)  : אסף נועל את שני בבית הספר ללילה, ושם היא פוגשת את סולידאד, רוח רפאים לא ידידותית שרודפת את הפנימייה, ואת רוחה של מנקה זקנה וידידותית עוד פחות.

 

 

שני רצה במעלה המדרגות, ורוח הרפאים של המנקה דלקה אחריה, צורחת קללות בשפה זרה ששני לא זיהתה. לבה הלם באוזניה, ודמיונה התרוצץ, מחפש נואשות בכל סיפור רוחות שאי פעם קראה. איך נלחמים ברוח רפאים? גירוש? אדמה קדושה? כומר...? לשני לא היה אף אחד מהדברים האלו. המטאטא של המנקה חלף ישירות דרכה, אבל היא לא רצתה לבדוק אם הרוח יכולה לפגוע בה בדרכים אחרות.

שני פנתה בריצה לעבר המסדרון שהוביל לארון התחזוקה. היא חטפה מגרפה והסתובבה, אוחזת בה כמו בחרב. המנקה, עיניה אדומות, שיערה האפור כאילו לא נשמע לכוח המשיכה, טסה לעברה מקצה המסדרון. היא נראתה מטורפת. שני התנשמה, אבל אחזה במגרפה ולא זזה.

ואז, כמו מלאך הצלה בגרביוני רשת, סולידאד פסעה מתוך הקיר. צעדיה היו נינוחים, ניגוד חד להבעת חוסר הסבלנות המוכרת על פניה. הזקנה, שהייתה באמצע תנופת ההסתערות, עצרה בבת אחת. "את!" סיננה ונופפה במטאטא שלה.

סולידאד שילבה את זרועותיה. "למה את עושה בלגן, זקנה?"

"לכלוך! רק לכלוך אתם יודעים לעשות!" צעקה המנקה.

"כן, כן, שמענו." סולידאד הביטה לאחור, אל שני. "מה עשית לה? אף פעם לא ראיתי אותה מתרגזת ככה באמצע הלילה."

"כלום!" שני ניסתה למנוע מקולה לרעוד. "היא פשוט התחילה לצעוק עליי!"

"היא טפטפה מים על הרצפה!" צרחה המנקה.

סולידאד הביטה בה ואז בשני. השעמום וחוסר הסבלנות על פניה הפכו לשעשוע עז. "זה נכון?"

"אני..." שני מצמצה. "יכול להיות."

סולידאד הניחה יד על פיה, מעמידה פני מזועזעת. "זה ממש חצוף מצדך, חנונית. תתנצלי מיד בפני תיאודורה על ההתנהגות שלך."

שני הנמיכה את המטאטא. "אני מצטערת, גברת תיאודורה," אמרה. "אני אנקה את המים."

עיניה של תיאודורה איבדו את צבען האדום והפכו חיוורות ועמומות. "יופי, חמודה." היא חייכה, מה שרק גרם לה להיראות מפחידה יותר, ואז הסתובבה והלכה.

סולידאד החלה לצחוק ברגע שתיאודורה נעלמה מעבר לפינה. היא נשענה על הקיר וצחקה במשך דקה שלמה. "ההבעה על הפנים שלך!" אמרה בין פרצי צחוק.

שני הבליגה על העלבון. סולידאד הצילה אותה. היא יכולה לצחוק עליה כמה שהיא רוצה. עכשיו כשהאדרנלין החל לדעוך, שני חשה חלשה ועייפה. "חשבתי שהיא תהרוג אותי," אמרה.

"תיאודורה? היא זקנה משוגעת שמנקה את בית הספר כבר חמישים שנה בלי לשים לב שהיא מתה."

שני ריחמה פתאום על רוח הרפאים הזקנה והחליטה שלעולם לא תשטוף שוב את ידיה בלי לנגב אותן. "ואף אחד לא שם לב שהיא לא מזדקנת? או שהיא מרביצה לאנשים עם מטאטא שעובר דרכם?!"

"היא לא עושה את זה לרוב האנשים. כנראה מצאת חן בעיניה." סולידאד נתקפה בפרץ צחוק חדש.

"כמה רוחות יש פה?" שאלה שני.

"מאיפה לי לדעת? לא מחתימים אותנו על דף נוכחות." סולידאד החלה לצעוד אל קצה המסדרון. שני מיהרה אחריה. היא אזרה אומץ לפני שדיברה שוב.

"סולידאד, פגשת פעם רוח רפאים ג'ינג'ית, בערך בגובה שלי? היא כנראה לובשת שמלה עם הדפס של סביונים. קוראים לה יערה -"

"ואני אמורה להכיר אותה כי כל הרוחות בעולם נפגשות בכל שבת לקפה?" שאלה סולידאד ביובש.  

"היא מתה פה," שני אמרה בשקט. "בשנה שעברה."

סולידאד שתקה לרגע. "היא לא הגיעה לכאן."

תערובת של הקלה ואכזבה מילאה את שני. היא המשיכה לשתוק עד שהגיעו לחדר המורים. "למה חלק מהמתים הופכים לרוחות וחלק לא?"

"מאיפה לי לדעת?" סולידאד קרסה על הספה. "הנה שאלה יותר טובה. למה לא השתמשת בשירותים כאן?"

"הם של המורים," אמרה שני, נבוכה.

סולידאד קברה את פניה בין ידיה והשמיעה אנחה טרגית.

שני התיישבה שוב על הספה. "סולידאד..."

"מה עכשיו?"

"אחת הרוחות האלו עלולה להיות הרוצחת."

"וואו, חנונית, זו תאוריה מדהימה," סולידאד אמרה, קולה יבש. היא הרימה את ידה והעבירה אותה ישירות דרך כתפה של שני. "או שזה בולשיט."

שני השתנקה. היא לא הרגישה כלום, אבל המראה של זרועה של סולידאד קבורה בכתפה עד המרפק היה מערער. "אבל את נוגעת בדברים אחרים," אמרה, מושכת את כתפה לאחור. "אפשר להפיל חפצים על אנשים. אתן יכולות להפוך לבלתי נראות?"

"נראה לך?" סולידאד גיחכה. "אבל אנשים לא שמים לב אלינו בדרך כלל."

"אלייך?" שני סקרה אותה. "את לא בדיוק נראית כמו תלמידה נורמלית, סולידאד."

"תודה." סולידאד חייכה בשביעות רצון.

שני, משועשעת, התכוונה להעיר שזו לא הייתה מחמאה, אבל על מסך הטלוויזיה התחיל להתנגן שיר פתיחה מחריד של טלנובלה כלשהי, "סופות של הלב".

שני הושיטה יד לשלט. "לאיזה ערוץ להעביר?"

"תניחי את השלט לפני שיהיה כאן עוד מקרה רצח," אמרה סולידאד, עיניה נעוצות במסך.

שני הרפתה במהירות מהשלט, בהתה בסולידאד לרגע, והחליטה שהיא לא רוצה לדעת.

***

"אחת ושתיים, לך ושוב, הארנב מאוד עצוב..."

תמי התיישבה במיטתה בבת אחת, מכוסה בזיעה קרה. הדירה במגורי המורים הייתה שקטה. דקות ארוכות חלפו. השיר לא נשמע שוב, ותמי הבינה שחלמה אותו. היא נשמה עמוק, לגמה מכוס המים שליד מיטתה וקמה. אוויר קריר נשב ממרפסת הקומה השלישית. תמי הסיטה את דלת ההזזה ונשענה על המעקה. אורות מעטים דלקו בפנימייה בשעה כזו, ולאור הכוכבים נפרש המדבר כולו לפניה, מרהיב ויפהפה.

השקט הופר בצלצול מתקרב של מתכת, ותמי הרכיבה את משקפיה וזיהתה את הדמות הכפופה שצעדה מתחת לחלונה. "יחיאל? זה אתה שם?"

השרת הזקן הרים את מבטו. "בוקר טוב, גיברת מנהלת." הוא חייך חיוך ששתי שיניים חסרו בו, ותמי חייכה בחזרה. בניגוד למורים אחרים, היא לא חשה דחייה כלפי יחיאל. הוא היה זקן חביב, גם אם קצת אטי ומשונה.

"יחיאל, למען השם, אנחנו לא באנגליה. אפילו התלמידים קוראים לי תמי. למה אתה ער?"

"צריך לבדוק שהכול נקי ומסודר," אמר יחיאל. "כולם באים עוד מעט."

"עוד מעט? השמש עוד לא זרחה אפילו."

"צריך לבדוק," חזר השרת. "להתראות, גיברת מנהלת." הוא המשיך לצעוד. משהו התגלגל על השביל מאחוריו.

"יחיאל, רגע, נפל לך..." החפץ התגלגל הלאה, והמשפט כאילו נחנק בגרונה של תמי. כדור ורוד וצהוב, מלוכלך. כדור שהיה שייך לזמן אחר, לחיים אחרים.  

"גיברת?" יחיאל הביט בה, הבעת הבלבול המוכרת על פניו. מאחוריו היה השביל ריק. "גיברת מנהלת? את בסדר?"

תמי עצמה את עיניה, נשמה את אוויר המדבר הקר ואילצה את שפתיה לנוע שוב. "כ־כן, יחיאל. סליחה שהפרעתי לך. לילה טוב."

היא חזרה פנימה מבלי לחכות לתשובה וסגרה את דלת המרפסת. היא לא הצליחה לישון שוב. היא שכבה ערה, מייחלת לשמוע שוב את שיר הארנב - ומפחדת מזה עד מוות.

 ***

סולידאד יצאה לסיבוב בזמן שהחנונית הלכה לנקות את טיפות המים המעטות שנותרו על רצפת השירותים. כשחזרה לחדר המורים, מצאה את החנונית ישנה, תופסת את כל הספה. סולידאד הייתה יכולה לשבת על הספה בכל מקרה, כמובן, אבל אף חנונית לא תתפוס לה את המקום. היא שאפה אוויר במטרה לצעוק מספיק חזק כדי להעיר את הנערה, אבל אז השתתקה. מרחוק שמעה צעדים וצלצול מוכר של מתכת. היא הלכה אל דלת חדר המורים הסגורה והעבירה את ראשה דרכה, מביטה במסדרון.

"סולידאד?"

היא הביטה בחזרה פנימה. החנונית שפשפה את עיניה, מבוהלת.

"שקט!" סולידאד ציוותה והקשיבה. כן, זה היה הוא. לעזאזל. "לכי לחדר של המנהלת," לחשה. "תתחבאי."

"מה?" הנערה בהתה בה. "למה?"

"תעשי מה שאומרים לך!" סולידאד לחשה. "עכשיו!"

החנונית הייתה המומה, אבל החליטה לציית. היא רצה לחדר המנהלת. סולידאד המתינה בדריכות. כשידית הדלת נעה, היא זינקה ישירות דרך גופו של השרת הזקן. היא רצה במעלה המסדרון. כפי שציפתה, הוא עזב את הדלת מיד ורץ בעקבותיה.

"רוח!" צעק אחריה. "רוח! תחזרי לכאן!"

סולידאד לא האטה.

 ***

שני חיכתה מתחת לשולחן זמן רב, עד ששמעה את קולה של סולידאד אומר, "את יכולה לצאת עכשיו."

היא זחלה החוצה והביטה לכיוון המסדרון. "זה היה השרת, לא? הוא היה יכול להוציא אותי מכאן!"

סולידאד התיישבה שוב על הספה. "אל תתקרבי אליו. הוא מסוכן."

"יחיאל השרת? מסוכן?!" הפחד ששני חשה קודם הפך לתסכול ורוגז. אבל אז, מחשבה עלתה בדעתה. היא בהתה בסולידאד. "הוא הרוצח?"

סולידאד נאנחה. "אל תהיי מטומטמת."

"אמרת שאת לא יודעת מי -"

"הרוצח לא היה בגובה מטר חמישים ועם ריח של דגים," סולידאד קטעה אותה. "השרת הזה פשוט לא בסדר בראש, אוקיי?"

"איך את יודעת?"

"כי אני תקועה בבית הספר הזה כבר עשור ואני רואה דברים, עכשיו תסתמי ו..."

שני חיכתה, אבל סולידאד שתקה, ופניה הפכו לפתע נטולות הבעה. "סולידאד?"

סולידאד קמה מהכורסה בתנועה חלקה והחלה ללכת. פחד התפשט בבטנה של שני, והיא מיהרה בעקבותיה. סולידאד פתחה את דלת חדר המורים ויצאה. היא לא עברה דרך קירות, ולשני היה קל לעקוב אחריה. "סולידאד? לאן את הולכת?"

רוח הרפאים לא ענתה. היא טיפסה במדרגות באיטיות, הבעתה קפואה. כשיצאו אל הגג השטוח, נטול המעקה, הפחד בבטנה של שני הפך לאימה אמיתית. "סולידאד," לחשה. "כאן רצחו אותך, לא? אני לא רוצה להיות פה, בואי נלך -"

אבל סולידאד כבר רצה אל קצה הגג, ובבת אחת שני הבינה מה היא עומדת לעשות ורצה אחריה, אבל היא איחרה את המועד. סולידאד הגיעה לקצה הגג וקפצה.

"סולידאד!" הצרחה נמלטה מגרונה של שני. היא הגיעה לקצה והביטה למטה, מתנשמת, דמעות מציפות את עיניה.

חמש קומות מתחתיה היה שביל העפר חלק וריק.

"אהם."

שני זינקה וכמעט נפלה. היא נאחזה בסולם ברזל ישן כדי להתייצב.

מאחוריה עמדה סולידאד, מביטה בה באותה הבעה משועממת. "מה את עושה?"

"את... קפצת למטה..." לחשה שני.

"ומה ציפית, לראות את הגופה שלי מרוחה על השביל?" שפתיה של סולידאד התעקלו. "את באיחור של איזה עשר שנים."

"אבל למה?" שאלה שני, לבה עדיין פועם בכוח.

"כדי לחסוך לעצמי את המשך השיחה איתך." סולידאד הסתובבה והחלה ללכת בחזרה אל המדרגות.

שני השיבה את מבטה אל קצה הגג. "את לא שולטת בזה," אמרה בשקט. "את חייבת לעשות את זה כל בוקר?"

סולידאד נעצרה, גבה, המופנה אל שני, נוקשה. "תסתמי."

שני השפילה את מבטה. "אני מצטערת."

"על מה?" סולידאד הסתובבה אליה. החיוך המעוקל על פניה נראה מעושה. "אני מתה. אני לא מרגישה את הנפילה. אני אפילו לא מגיעה למטה."

"אני מצטערת שאת כלואה פה," אמרה שני. היא נשמה עמוק. "סולידאד, אני רוצה למצוא את הרוצח."

"בהצלחה." סולידאד גלגלה את עיניה. "חיפשתי אותו במשך שנים."

"אבל אני יכולה לצאת."

סולידאד הידקה את שפתיה ולא אמרה דבר. שני שפשפה את זרועותיה כדי להתחמם והבחינה שהן קיבלו צבע אדום מהחלודה שעל ידיה. היא הביטה שוב בסולם הברזל הישן שבקצה הגג והתקרבה בזהירות לבחון אותו. הסולם המשיך עד למטה.

"מה את עושה?" שאלה סולידאד.

"את חושבת שאני יכולה לרדת ככה?"

"בטח, אבל למה להתאמץ? את יכולה פשוט לקפוץ כמוני."

שני דחפה את הסולם קלות לניסיון, ושוב בכל כוחה. פתיתי חלודה נשרו מטה, והסולם חרק מעט, אך לא התפרק. "אני חושבת שהוא יציב."

"הסולם הזה יותר זקן מהמנקה -"

שני טיפסה מטה בסולם. רגלה החליקה והיא מעדה ופלטה צעקה. ידה של סולידאד נשלחה לתפוס בידה, מהירה כברק, אבל כמובן, חלפה דרכה. שני הצליחה להתייצב. סולידאד קיללה, מתוסכלת.

"בסדר, חנונית, הוכחת לי שאת אמיצה. רדי משם."

שני שתקה וחיכתה שהרעד בידיה יחלוף. הסולם היה קפוא והברזל החלוד הכאיב לידיה. שביל העפר למטה נראה רחוק להחריד.

"עוד שעתיים יפתחו את הדלתות," אמרה סולידאד.  

היא צדקה. אבל שני לא רצתה לחכות, להביט בפניו התמהות של השרת כשימצא אותה, או בפניו המגחכות של אסף. היא רצתה לצאת מכאן בכוחות עצמה. "אני אהיה בסדר."

"את רוצה למות?" סיננה סולידאד. "אין לך מושג איך זה -"

"סולידאד," אמרה שני, ורוח הרפאים השתתקה. הבעת הכעס על פניה פינתה את מקומה לייאוש. "אני אהיה בסדר," שני אמרה שוב. "אני מבטיחה. תשגיחי עליי עד שאגיע למטה?"

"אני לא אצליח לתפוס את הסולם אם הוא יתנתק," אמרה סולידאד. "אני צריכה להתרכז כדי שדברים לא יעברו דרכי."

"הוא לא יתנתק." שני העיפה בה מבט אחרון, ואז, נחושה, החלה לטפס מטה.

היא לא ספרה את השלבים. הסולם היה רופף, ומדי פעם השמיע קול חריקה, אבל הוא החזיק מעמד. אחרי זמן שנראה כמו נצח הורידה שני את רגליה והרגישה אדמה תחתיהן. היא הביטה מעלה. סולידאד כבר לא הייתה שם. לרגע אחד תהתה שני אם הזתה אותה, אם הייתה זו דרכה להתמודד עם אימת הלילה בבית הספר. אבל כשהחלה להתרחק, ראתה דמות בודדה על הגג, לבושה שחורים. היא נופפה. סולידאד לא נופפה בחזרה, אבל שני לא ציפתה לכך. היא המשיכה ללכת, ומבטה של רוח הרפאים ליווה אותה בדרכה. שני העיפה בה מבט אחרון לפני שנכנסה למגורי הבנות. היא תמצא את מי שעשה להן את זה. לסולידאד, ליערה, לכל האחרות. היא לא ידעה איך, אבל היא תמצא את הרוצח.

לראשונה זה שנים מצאה את עצמה מחכה בקוצר רוח ליום הראשון ללימודים.

 

מאת: רותם ברוכין