מגזין

(צילום: shutterstock)

סיפור בהמשכים: הפרק השישי של "רוחות מדבר"

בפרקים הקודמים של "רוחות מדבר": אסף בטוח שהוא משתגע לאחר שסולידאד נעלה אותו במחסן. גל, המפקח החדש, חושף שהגיע לפנימייה כדי לעזור לרוחות רפאים להמשיך הלאה. סולידאד לא ממהרת להיעזר בו, אבל אז גל פוגש את שני.

 ראש אחד   |   30/08/2016  |    |    |    | 

 

קישורים לפרקים הקודמים:
פרק ראשון
פרק שני
פרק שלישי
פרק רביעי

פרק חמישי 

 

 

"שלום," אמר האיש הצעיר וחייך חיוך נעים. "אני גל. שמעתי שאת מחפשת את סולידאד."

שני קפאה לרגע והכריחה את עצמה להירגע. הספרנית דיברה על המפקח החדש מטעם משרד החינוך שהגיע היום. כלומר אין סיכוי שהוא יודע שאין תלמידה בשם סולידאד. הוא שמע את שני קוראת למישהי. זה הכול. "היא, אה, חברה שלי," אמרה.

הוא נד בראשו והרצין. "איך קוראים לך?"

"שני," היא אמרה. "ואני צריכה לחזור למגורים."

גל החווה בסנטרו אל הספרים הרבים שנשאה. "את צריכה עזרה?"

"לא, תודה, אני מסתדרת." שני היטיבה את אחיזתה בספרים וכמעט הפילה אותם.

גל נע לעברה כדי לעזור לה ונעצר. הוא הנמיך את קולו. "שני, תשמעי, אני לא עושה את זה בדרך כלל, אבל אני צריך לדבר איתך. זה בקשר לסולידאד. באתי לכאן לעזור לה ולרוחות האחרות -"

הפעם הספרים נפלו. גל הגיב מהר יותר משני וכרע על ברכיו לאסוף אותם. שני הצטרפה אליו רק כעבור רגע. לבה פעם בקול רם כל כך, שהייתה משוכנעת ששמע אותו.

"סולידאד לא מוכנה להמשיך הלאה," אמר.

"אני לא יודעת על מה אתה מדבר," מלמלה שני.

"היא כאן יותר מדי זמן," המשיך גל כאילו לא שמע אותה. "דברים כמו מה שקרה היום עם אסף ימשיכו לקרות. אולי הם כבר קרו."

שני עצרה, אוחזת באחד הספרים חזק כל כך עד שמפרקיה הלבינו. היא הביטה בגל. עיניו היו בהירות מאוד ותכולות מאוד, והמילים הצליחו לברוח איכשהו דרך הגוש החונק בגרונה. "זו אשמתי." דמעות נקוו בעיניה. "הוא בבית חולים בגללי. הוא נעל אותי בבית ספר, וסולידאד - אני חושבת שהיא רצתה לנקום."

"לא, שני, זו לא אשמתך." גל הניח יד עדינה על כתפה. "המעשים של סולידאד אינם בשליטתך. רוחות שנשארות מאחור יותר מדי זמן נעשות קרות ואכזריות. הזיכרונות והרצונות שלהן נעלמים, והן שוכחות שאי פעם היו אנושיות. זו הסיבה שאני זקוק לעזרתך כדי לשכנע את סולידאד להמשיך הלאה."

"סולידאד לא קרה ואכזרית, היא…" שני ניגבה את עיניה בגב כף ידה. מה בעצם ידעה על סולידאד? היא בקושי הכירה אותה. שני הביטה בגל שוב. "ממתי משרד החינוך מטפל ברוחות רפאים?" שאלה.

"זה רק התפקיד הרשמי שלי. יש אחד חשוב יותר." גל היסס והביט סביבם אף שהשביל היה ריק. "תשמעי, הקצו לי משרד זמני במגורי המורים. קצת מאובק, אבל יש שם תה ועוגיות. אם תסכימי, נשב ונדבר. אני אספר לך הכול, ואת תספרי לי כל מה שאת רוצה."

לדבר. שני נשמה עמוקות. היא רצתה כל כך לדבר עם מישהו, מישהו שלא היה הוריה או הפסיכולוגים המתנשאים שגררו אותה אליהם.

אבל גם את גל היא לא הכירה. היא השפילה את מבטה ונדה בראשה לשלילה. "אני באמת צריכה לחזור למגורים. אולי בפעם אחרת."

הוא שתק, וכששני הרימה את ראשה שוב, הייתה אכזבה בעיניו. "בפעם אחרת," הסכים בשקט. "תני לי לפחות לעזור לך לסחוב את הספרים הכבדים האלו למגורים."

שני היססה, ואז התרצתה והעבירה לו חלק מהערמה הגדולה.

 

 

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 

 

אופק הייתה מתוסכלת ועצבנית, והראש שלה כאב. להתחבר עם הנערות המקובלות הייתה בדרך כלל דרך מצוינת ללמוד במהירות את יחסי הכוחות בבית הספר, וטלי ודנה בהחלט ידעו כל פרט מידע קטן או רכילות מרושעת על כל המורים והתלמידים בפנימייה. אבל נדרש מאמץ רב לגרום להן לדבר על כל דבר שאינו עצמן, ואופק חשדה שאין לה מספיק כדורים נגד כאב ראש כדי לשרוד סמסטר שלם עם שתי אלו.

היא פתחה את הדלת במפתח שלה וסגרה אותה בעדינות מאחוריה. שני נרדמה עם אור בזמן הקריאה, מוקפת בספרים. אחד מהם נח על פניה ומעך את אפה. אופק חייכה. לדנה וטלי היו הרבה מילים חביבות לומר על שני, ואופק הייתה משוכנעת למדי שכולן היו שקרים. היא הושיטה יד להזיז בעדינות את הספר ועצרה כשראתה את הכריכה שלו, "רוחות רפאים מהלכות בינינו". היא עיקמה את אפה. זה היה נראה כמו אחד מהספרים של סבתא שלה. לפתע מצאה את עצמה מביטה בעיניה הפקוחות של שני.

"סליחה," אמרה ופסעה לאחור, עדיין אוחזת בספר.

שני תפסה את הספר ומשכה אותו בחזרה אליה. "מה את עושה?"

"לא ניסיתי לגנוב אותו או משהו," אופק נאנחה. "חשבתי שהוא מפריע לך לישון. כנראה שהפרעתי לך בעצמי. אני מצטערת -"

"מה השעה?" שאלה שני.

"שתיים בלילה. למה?"

"שיט. אני מאחרת." שני השליכה מעליה את השמיכות ורצה אל חדר האמבטיה. אופק שמעה אותה מצחצחת שיניים בקדחתנות. היא הרימה את גבתה.

"מאחרת? עכשיו? לאן?"

שני יצאה מחדר האמבטיה, דחפה את רגליה לתוך הנעליים שלה והחלה לאסוף את הספרים שהיו מפוזרים על המיטה אל התיק שלה. "למרתון 'סופות של הלב' בערוץ הטלנובלות," אמרה ורצה החוצה.

אופק בהתה בדלת הסגורה. היא הייתה טובה מאוד בקריאת אנשים וחשבה שכבר פענחה את השותפה שלה. מתברר שהיא טעתה.

 

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 

 

רק לפני יממה הייתה שני רועדת מעצם המחשבה על טיפוס של חמש קומות אל גג בית הספר בסולם הרעוע, שלא לדבר על המחשבה להיכנס לבית הספר כשלא הייתה אמורה להיות שם. אבל כעת, לאחר שכבר ירדה בסולם, היא ידעה שיישא את משקלה וטיפסה בזריזות מעלה - עד כמה שכובד הספרים שעל גבה אפשר לה. לקראת סוף הדרך הצטמררה פתאום והביטה מעלה. בראש הגג עמדה סולידאד, ההבעה המזלזלת הנצחית על פניה. "אני מבינה שחוויית סף מוות לא שווה כלום מבחינתך אם את לא משחזרת אותה ומנסה להרוג את עצמך שוב מדי פעם," אמרה.

שני התעלמה ממנה והתרכזה בטיפוס.

"אוי לא, את כועסת עליי?" שאלה סולידאד בלגלוג. "מה קרה? זה בגלל החלאה שנעלתי במחסן?"

"הוא מאושפז במחלקה הפסיכיאטרית!" סיננה שני. "מה עשית לו?"

סולידאד פרצה בצחוק. "במחלקה הפסיכיאטרית? באמת? אני יותר טובה ממה שחשבתי."

שני הגיעה אל השלב האחרון בסולם ומשכה את עצמה אל הגג. היא שמטה את התיק הכבד שלה והניחה ידיים על מותניה. העמידה לא הייתה נחושה כפי שקיוותה כיוון שעדיין התנשפה מהטיפוס הארוך. "לא ביקשתי ממך להעניש אותו בשבילי," אמרה בכעס.

"מי אמר שזה בשבילך?" סולידאד נשענה על המעקה. "הוא היה בגג שלי. הוא הרגיז אותי. אבל אם זה כל כך מטריד אותך, אולי אטפל בו בדרך שלך בפעם הבאה..." היא חיככה את מצחה, מעמידה פנים שהיא מנסה להיזכר. "אה, כן. להתעלם ולהמשיך ללכת בזמן שדורכים עלייך, נכון?"

שני הידקה את שפתיה ושתקה.

"באמת?" שאלה סולידאד. "העלבתי אותך ואת אפילו לא מתכוונת להגיב?"

שני ציוותה על עצמה לדבר, להחזיר עלבון לרוח הרפאים הנבזית. אבל מוחה היה ריק. היא השפילה את מבטה, שתקה, ושנאה את עצמה על כך.

היא שמעה את סולידאד נאנחת. "בסך הכול הראיתי לו שהוא לא הכי חזק ומפחיד כאן. נעלתי אותו, איימתי עליו קצת ויצאתי דרך הקיר."

שני כיווצה את מצחה. "זה הכול?"

"נשבעת בכת השטן," אמרה סולידאד.

חיוך קל עלה על שפתיה של שני. "חשבתי שלא היית בכת השטן."

סולידאד משכה בכתפיה. "כולם חשבו שכן. זה נחשב."

שני הרימה את התיק שלה. "למה את בכלל על הגג? זאת עוד לא השעה שאת, אה..."

סולידאד משכה בכתפיה שוב. "שמעתי רעש ובאתי לבדוק. למה את בכלל על הגג?"

"באתי למצוא אותך. איפה היית כל היום, אחרי שנעלת את אסף במחסן?"

"עליתי על צ'רטר של הרגע האחרון לשווייץ, עשיתי קצת סקי באלפים, ואז טסתי לברצלונה להשתזף על החוף," אמרה סולידאד וגלגלה את עיניה. "אני לא יכולה לצאת מבית הספר. איפה את חושבת שהייתי?" 

"אבל... חיפשתי אותך שעות. לא שמעת אותי צועקת לך?"

"שכחתי שאני אמורה לבוא בריצה כשאת קוראת," סולידאד אמרה בלגלוג ופנתה אל היציאה מהגג. "סיימנו עם השיחה המיותרת הזו? כי אני מפסידה 'סופות של הלב'."

שני היססה. "סולידאד, דיברתי עם גל -"

סולידאד הסתובבה אליה. "תתרחקי מהאיש הזה," אמרה בחדות.

"זה מה שאמרת על יחיאל," שני אמרה. "אבל הוא סתם שרת מוזר. וגל אומר שהוא בא לכאן בשבילך ובשביל האחרות. הוא רוצה לעזור."

סולידאד פנתה שוב אל היציאה. "מי אמר שאני צריכה עזרה?"

שני מיהרה בעקבותיה. "גל אמר שככל שתישארי כאן זמן רב יותר, יהיה לך קשה לעזוב -"

"מתי הפכתי לפרויקט החדש שלך, חנונית?" שאלה סולידאד. "חשבתי שאת רוצה למצוא ולעצור את הרוצח."

"הרוצח עלול להיות אחת מרוחות הרפאים,"  אמרה שני. "אמרת שיש עוד מכן -"

"אמרתי גם שאנחנו לא מסוגלות לגעת באנשים," אמרה סולידאד ביובש.

"עד כמה שאת יודעת. אבל גל טוען שיש רוחות שיכולות להשפיע על אנשים חיים ואפילו על רוחות אחרות."

סולידאד צחקה. "גם אם השטויות האלו נכונות, אין כאן רוחות כאלו."

"שאת יודעת עליהן," אמרה שני. "יכול להיות שיש כאן רוחות שמסוגלות להסתתר ממך או להסיח את דעתך. את זוכרת מה עשית מרגע שנעלת את אסף? או שהזמן הזה נעלם לך?"

סולידאד עצרה והביטה בה, ונדמה שהיא נעשית נמוכה יותר. ואז הבינה שני שהיא צונחת מטה דרך הרצפה. "היי! סולידאד!" קצה המסרקות היפניות שאחזו בשיער השחור נעלמו. "את לא תתחמקי ממני בכזו קלות!"

היא רצה אל חדר המורים. סולידאד עמדה על השיש. היא הורידה ספר מהארון העליון והעבירה אותו לשני, והיא בחנה אותו בפליאה. היא הביטה בסולידאד. "'יומני ערפדים?'"

"מה רע בזה?" התרגזה סולידאד.

"כלום," אמרה שני. "פשוט... לא חשבתי שאת קוראת."

"נראה אותך מוצאת משהו אחר לעשות בחור המשמים הזה עשר שנים." סולידאד אמרה בזעף. "בכל שנה יש פחות ספרים שאני יכולה להעביר בהם עמודים. בקיצור, קראתי כל היום. נרגעת?"

שני חייכה והחזירה לה את הספר, וסולידאד הניחה אותו שוב מעל הארון העליון - כדי שמורים לא ימצאו אותו, שני ניחשה. "נרגעתי. אבל אני עדיין חושבת שכדאי לשמוע מה יש לגל לומר -"

"את מוכנה להדליק כבר את הטלוויזיה?" שאלה סולידאד. "לוסיאנה פוגשת בפעם הראשונה את ההורים של חוויאר והיא בהיריון מהאח התאום המרושע שלו, ואני מפסידה את זה בגללך."

שני הדליקה את הטלוויזיה. "אם את רוצה לקרוא משהו שיעזור לחקירה שלנו, הבאתי המון ספרים -"

"זו החקירה שלך," אמרה סולידאד. "תקראי מה שאת רוצה, כל עוד את בשקט. הא, ידעתי שהדוכסית מאוהבת בלוסיאנה!"

 

 

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 

 

 

השמש תזרח בעוד כמה דקות. סולידאד הרגישה את זה וקמה באנחה. אם תחכה לרגע האחרון, תיאלץ להרגיש את המשיכה החזקה אל הגג, זו שלא הייתה מסוגלת להתנגד לה. היא העיפה מבט בשני, שנרדמה על הספרים שלה, מה שנראה כמו הרגל נפוץ עבורה. היא נדה בראשה, יצאה מחדר המורים...

והיא לא הייתה עוד בבית הספר.

סולידאד הכירה לעומק את המבנה שרדפה זה עשור. המקום הזה לא היה חלק ממנו. החדר שבו נמצאה דמה לחדרים שזכרה ממגורי הבנות: שתי מיטות, ארון, שידות ושולחנות כתיבה. על אחד מהם נחו עשרות, אולי מאות אלבומים מוזיקליים, ועל השני אקווריום ובו שלושה דגים. ציורים קישטו את הקירות. זה היה חדר שמישהו חי בו, הפך אותו לבית. סולידאד הביטה בתמונה ממוסגרת ובה שתי נערות. אחת מהן הייתה ג'ינג'ית מנומשת שסולידאד לא הכירה.

השנייה היתה שני.

סולידאד הרימה את התמונה והתנשפה כשראתה את ידה - ציפורניים צבועות בכחול עם נצנצים, נמשים לכל אורך זרועותיה. היא הסתובבה אל המראה שבפינת החדר, והתמונה שאחזה בה נשמטה והתנפצה לרסיסים. הפנים שהביטו בה לא היו פניה. זו הייתה הנערה שבתמונה, הג'ינג'ית.

סולידאד לא הייתה כאן באמת. אולי זה היה חלום, לו הייתה מסוגלת לישון. אבל היא לא חלמה כבר עשר שנים. ובכל זאת, המצב הזה, הנערה הזו, החדר הזה, כולם היו מוכרים באופן מטריד. ומשהו אחר היה מטריד: הקור. החדר היה קפוא. סולידאד שפשפה את זרועותיה כדי להתחמם. למה הנערה לבשה שמלת קיץ קלה בקור הזה? היא הלכה אל הארון להוציא משהו חם ללבוש וראתה מבעד לחלון, מחוץ למגורים, נערים ונערות לבושים גם הם בבגדים קצרים. אם זה קיץ, למה קר כאן כל כך? אולי הנערה הזו חולה? סולידאד כבר שכחה איך מרגישים כשחולים. היא הרימה את אחת השמיכות והתעטפה בה. הקור הלך והתגבר, כאילו החדר כולו היה מוקף בקרח. הוא חדר אל כל איבריה, ושיניה של הנערה שלא הייתה היא נקשו. אפילו אם היא חולה, הקור הזה לא היה הגיוני. משהו היה לא בסדר בחדר - או בה. היא צריכה ללכת לאחות להיבדק. והיא צריכה לצאת החוצה, לזוז, לרוץ. היא חייבת להתחמם, או שתקפא למוות.

סולידאד הלכה אל הדלת, עטופה בשמיכות. המסדרון היה קר בדיוק כמו החדר, ונערות בבגדים קצרצרים, עד כמה שהיה מותר ללבוש בפנימייה, חלפו על פניה, מביטות בה בצורה משונה. סולידאד עצרה אחרי שני צעדים. לאן היא הולכת? היה לה כל כך קר. שום דבר לא יצליח באמת לחמם אותה. הקור חדר לאיבריה, ממלא אותה בייאוש, בתשישות, בבדידות. היא חזרה לחדר, הצטנפה לכדור באחת המיטות, מתחת לשמיכה הדקה, ועצמה את עיניה.

 

 

מאת: רותם ברוכין