מגזין

(צילום: Shutterstock)

סיפור בהמשכים: הפרק השביעי של "רוחות מדבר"

בפרקים הקודמים של "רוחות מדבר": גל, המפקח של משרד החינוך, שמתברר גם כמעין פסיכולוג של המתים, לא מצליח לשכנע את סולידאד או את שני לדבר איתו. אופק, שותפתה של שני למגורים, מתחילה לתהות על הרגליה הליליים של שני. סולידאד מוצאת את עצמה בגופה ובזיכרונותיה של מישהי אחרת.

 ראש אחד   |   14/09/2016  |    |    |    | 

 

קישורים לפרקים הקודמים:
פרק ראשון
פרק שני
פרק שלישי
פרק רביעי
פרק חמישי
פרק שישי

 

 

"סולידאד?"

סולידאד זיהתה מיד את קולה של שני. גבה התקשח. היא התעוררה הבוקר כשהיא שקועה למחצה בתוך האדמה אחרי החיזיון שחוותה ונמנעה משני מאז, מוטרדת מהזיכרון. אבל החנונית הבלתי־נלאית כבר הופיעה בדלת המחסן.

"סולידאד," אמרה וחייכה. "את כאן!"

סולידאד תופפה עם העט על המגזין שקראה. "אנשים מתים לא יכולים לקבל קצת שקט במקום הזה?"

שני התעלמה ממנה. "תראי, הבאתי כמה דברים ש..."

"לא!"

אבל סולידאד איחרה את המועד, החנונית כבר צנחה לצדה על ערמת המזרנים, שהיו מלאים אבק, כמו עליית הגג כולה. עננה סמיכה עלתה באוויר. סולידאד מיהרה להגן על המגזין, אבל, כמובן, האבק חלף דרך זרועותיה. היא קיללה.

שני השתעלה בכבדות. "סליחה," השתנקה והושיטה יד כדי לטאטא את האבק מעל המגזין.

"אל תיגעי בזה!" סולידאד נהמה, והנערה משכה במהירות את ידה לאחור. "מה את רוצה?"

"חיפשתי אותך אתמול," אמרה שני. "התעוררתי בחדר המורים ולא היית שם."

סולידאד המתינה, מתופפת עם העט שלה. "ו…?"

"סיכמתי כמה מהספרים, ומצאתי רמזים שיעזרו..."

"מרתק." סולידאד החזירה את תשומת לבה למגזין וניסתה לדחוף את העט בין הדפים.

"לפחות תסתכלי על התמונות של הנרצחות. את כאן עשר שנים, בטח יצא לך לראות את כולן... מה את עושה?" שני קימטה את מצחה.

"לא עניינך," אמרה סולידאד. היא הצליחה לדחוף את העט בין שני דפים, אבל לא הדפים הנכונים.

שני הביטה בעט. "ואו. העט הזה עובד?"

"למי אכפת." סולידאד הביטה בעט הישן והאכול שהצבע התקלף ממנו. למען האמת, לא היה לה מושג. היא דחפה אותו שוב בין דפי המגזין. "סיימת להציק לי?"

"את מנסה להפוך דף?" שאלה שני.

"לא," אמרה סולידאד מיד. "לכי מפה!"

"את כן," אמרה שני, מופתעת. "זה עט בן עשר שנים? רגע, אולי אפשר למצוא גרסה ישנה יותר של המגזין? בדקת בארכיון? בעצם, אולי אני פשוט אהפוך לך דף?"

"לא!" צעקה סולידאד.

"סולידאד, זה אידיוטי. כמה זמן את מנסה להפוך דף? שעות?" שני הושיטה יד אל המגזין. "פשוט תני לי..."

הכעס וההשפלה מילאו את סולידאד. "עופי לי כבר מהעיניים, חנונית דפוקה אחת!" צרחה.

שני קפאה, ידה עדיין מושטת.

גרונה של סולידאד צרב. "את חושבת שכיף לי להרגיש כמו ילדה מוגבלת שצריכה שידליקו לה טלוויזיה?"

"אבל," מלמלה שני, עיניה מושפלות. "אני ממש שמחה ל..."

"עופי מפה כבר!" סולידאד השליכה מעליה את העט וקלטה מאוחר מדי את טעותה. שני ניסתה לתפוס אותו, אבל פספסה, והוא התגלגל מעבר למזרנים, אל תוך מרווח בין קורות הרצפה. סולידאד קיללה וזינקה אל תוך הרצפה. היא גיששה בעיוורון בין צינורות מים וביוב חלודים ולבנים ישנות ורקובות, אבל לא הצליחה למצוא את העט היקר שלה. היא טיפסה בחזרה אל המחסן, מקללת בשטף ומוכנה לבעוט בחנונית שהרסה את חייה - כלומר את מותה - וקפאה כשמצאה את שני קוראת במגזין שלה. החנונית הרימה את עיניה. "מה זה קאסטומים?"

"את לא יודעת כלום?" סולידאד שכחה שעמדה לצרוח עליה. "זה קו אופנועי כביש יוקרתי שהתחיל עם הארלי דיווידסון בשנות השבעים והמשיך לחברות אחרות..." היא השתתקה. מה אכפת לחנונית מאופנועים? ומה אכפת לסולידאד, בעצם? גם אם אופנוע קאסטום יוקרתי וישן מספיק יגיע אי פעם לפנימייה, לאן תרכב עליו? מחדר המורים לאולם הספורט?

"מתאים לך אופנוע," אמרה שני בשקט שהשתרר.

"באמת?" סולידאד חייכה, מרוצה. "אני מטר שבעים ושתיים, קצת נמוכה בשביל אופנוע שטח. אבל לקאסטומים יש גלגלים יותר קטנים, והם מונמכים באזור המושב." היא הדגימה את הגובה בידיה. "אפילו גמדה כמוך יכולה לשבת עליהם כששתי הרגליים שלך על הכביש."

"אני מטר שישים," מחתה שני.

"גמדה," אישרה סולידאד ביובש. היא נאנחה ודחפה את ידה שוב אל תוך הקרקע, מגששת לראות אם העט נתפס במשהו. "ממש רציתי אופנוע," היא אמרה. "כשהייתי בפנימייה, רק לכמה שמיניסטים עם הורים עשירים היה אוטו, והיה קל יותר להתחמק מכאן על אופנוע."

"זה לא ממש כלי רכיבה דיסקרטי," אמרה שני והקריאה בקול מהכתבה. "לאלו שמחפשים לבלוט בשטח, אופנועי קאסטום הם בחירה טבעית. מתוכם, המהירים ביותר שייכים..."

"לסדרת ה־1200 של קוואסקי או לסדרת ה־1300 של סוזוקי," ציטטה סולידאד. "אבל אופנועי הקאסטום של יאמהה, ובמיוחד הרויאל סטאר והרויאל סטאר וונצ'ור…"

היא עצרה. זה היה המקום שבו ניסתה להפוך דף. שני בהתה בה, עיניה רחבות כמו צלחות.

"הגיליון מלפני חמישה חודשים," ענתה סולידאד לשאלה ששני בוודאי כבר שכחה ששאלה.

"את מנסה להפוך דף חמישה חודשים?" לחשה שני.

"לא. הייתי צריכה לגרור אותו עד כאן קודם. מצאתי אותו במאי. השתמשתי בכיסא כדי לגרור אותו לארון ואז המשכתי קצת כל יום." גרונה של סולידאד שוב צרב. היא הביטה ברצפה, מנסה לאלץ אותה להיעלם בכוח רצונה כדי שהעט שלה יופיע. זה לא עבד ככה, כמובן. "זה לא שיש לי מה לעשות במקום הזה."

"הם האמינים ביותר והבטוחים ביותר מבחינת אחיזת כביש ויציבות," אמרה שני.

סולידאד הרימה את מבטה, מבולבלת. ידה של שני לא נחה על הדף במגזין שנותר פתוח, אלא על הדף הבא אחריו, שמתוכו הקריאה. זעמה של סולידאד התלקח מיד שוב. "הפכת לי דף?!"

"הייתי סקרנית!" התגוננה שני. "אם את רוצה אני אהפוך אותו בחזרה..."

"שלא תעזי!" צעקה סולידאד ורצתה לחבוט את החיוך מעל פניה של החנונית. "את חייבת להיות הכי חכמה תמיד, נכון?"

"אני לא," אמרה שני, וחיוכה נמוג. "גם לי אין מה לעשות פה, כנראה. אחרת לא הייתי מנסה לפתור רצח שאפילו הנרצחת לא רוצה לפתור."

תשובה חריפה עמדה על קצה לשונה של סולידאד, ואז היא עצרה. "האמינים ביותר והבטוחים ביותר? זה מה שמיוחד ברויאל סטאר?"

"כן," אמרה שני. "בואי תראי בעצמך."

סולידאד לא זזה. אט־אט התפשט חיוך על פניה. "האמינים והבטוחים ביותר."

"אז מה?" שני שאלה, מבולבלת.

הצחוק טלטל את כל גופה של סולידאד. "חמישה חודשים… בשביל זה… איזה מזל שהם אמינים ובטוחים, הרויאל סטאר המחורבנים האלו… שאני לא אשבור רגל או משהו..." התקף צחוק חדש אחז בה והיא כמעט נפלה.

שני בהתה בה לרגע, ואז גם היא פרצה בצחוק מתגלגל. "אם הם לא היו אמינים ובטוחים, היית יכולה ליפול ולהישאר בכיסא גלגלים לכל החיים!"

"או לחטוף מכה בראש ולהפוך לצמח!" סולידאד נשענה על הקיר, מנסה לא ליפול דרכו.

שני התקשתה בבירור לנשום מרוב צחוק. "או... לשבור את המפרקת!"

סולידאד הרצינה. "באמת שברתי את המפרקת."

שני השתתקה מיד, נבוכה. "אוי. סליחה."

סולידאד משכה בכתפיה. "נו, למה את מחכה? זוזי."

שני זזה הצדה במהירות, וסולידאד נשכבה לצדה וקראה את שאר הכתבה, שהייתה מעניינת פחות וחזרה על דברים שכבר ידעה. לבסוף שאלה, "מה רצית שאני אראה?"

פניה של שני הוארו. הוא הוציאה כמה תמונות והחלה להניח אותן אחת־אחת מול סולידאד. "לפי כל מה שקראתי, יש סיכוי לא רע שהנרצחות הכירו את הרוצח. את היית המקרה הראשון, ואם תצליחי לזכור משהו לגבי האחרות, אולי נמצא ביניהן גורם מקשר."

סולידאד בחנה את התמונות, מהורהרת. הן הודפסו במדפסת האיומה של הספרייה, אבל היא הצליחה לראות שאף אחת מהנרצחות לא הייתה מוכרת לה. "מצטערת, חנונית. אני לא מסתובבת יותר מדי בין אנשים חיים. אם את חושדת במישהו מכאן, הייתי מציעה את אחד המורים. למי שבא ללמד במקום הזה בטוח יש נטיות פסיכוטיות -"

סולידאד השתתקה כששני הוציאה את התמונה התשיעית. זאת הייתה הנערה הג'ינג'ית, זו שסולידאד חלמה עליה… חלמה שהייתה היא. סולידאד כמעט הצליחה לשכנע את עצמה שהיא לא אמיתית.

שני נדרכה, מביטה בסולידאד. "זו יערה. שאלתי אותך עליה בלילה שנפגשנו. את מכירה אותה?"

החנונית התאמצה להסתיר את רגשותיה, אבל סולידאד ראתה את הנשימה המהירה, את העיניים הבורקות מדי. היא נזכרה בתמונה שבחדר, שהביטה בה מתוך עיניה של יערה - שני ויערה היו מצולמות בה ביחד. סולידאד לא רצתה להיזכר ביערה, בתחושת האימה והכפור שתקפו אותה. האם זה היה הלילה שבו מתה? אם כן, שני טעתה. יערה לא נרצחה. היא הייתה חולה. אבל סולידאד לא הכירה מחלות כאלו. גם כשהייתה בחיים מעולם לא הרגישה קור נורא כל כך…

לא, היא לא תאמר דבר לשני. לא לפני שתבין בעצמה מה קרה לה. סולידאד קמה. "נמאס לי. אני הולכת לראות טלוויזיה."

"סולידאד, רגע!" שני קמה גם היא בתנועה חדה. "הסתכלת עליה כאילו -"

"כבר אמרתי לך, אין לי כוח לשחק איתך בחוש חש הבלש, חנונית!" סולידאד אמרה. "לכי להציק למנקה הזקנה או לילדה."

"איזו ילדה?" שאלה שני, אבל סולידאד התעלמה ממנה ופסעה החוצה דרך הקיר.

ÒÒÒ

אסף סירב לחזור הביתה לסוף השבוע. הוא היה צריך להתרחק ממבטיהם של הוריו, מאחותו. הוריו הסכימו בלית ברירה, אבל אביו התעקש להסיע אותו לפנימייה. כדי להשלים את ההשפלה, תמי חיכתה לו כדי ללוות אותו למגורים. למזלו, רוב התלמידים נסעו הביתה לסוף השבוע, כולל תומר, שותפו לחדר, ואסף היה אסיר תודה על השקט. הוא נשכב במיטתו בעיניים עצומות וניסה לנסח לעצמו רשימת כללים שיעזרו לשמור על שפיותו. אחת, רוחות רפאים לא קיימות. שתיים, כיוון שרוחות רפאים לא קיימות, אין שום יצור שמסוגל לעבור דרך קירות. שלוש -

"'חת ושתיים, לך ושוב, הארנב מאוד עצוב, כי עיניים יש לו זוג ואוזניים יש לו זוג…"

אסף פקח את עיניו ורץ אל החלון. הילדה בשמלה הכחולה שרה ורדפה אחרי הכדור שלה בחורשה. הילדה הזו. הכול התחיל כשהיא הופיעה.

"חכי!" קרא. המגורים שלו היו בקומת קרקע, ובלי לחשוב הוא קפץ מהחלון ורץ אחריה. הילדה הסתובבה אליו. פניה הזדעפו, והיא רצה אל תוך החורשה -

דרך אחד העצים.

אסף קפא לרגע ואז הגביר את קצב ריצתו. זה לא היה אמיתי, וכשהוא יתפוס את הילדה הזו, הוא יגלה מי מנסה לעבוד עליו. אלא שהוא לא הצליח לתפוס אותה. נדמה היה שרגליה הקטנות בקושי נוגעות ברצפה. נערה לא מוכרת - אחת החדשות, כנראה - יצאה מתוך החורשה, ואסף נתקל בה. היא צעקה, והוא עצר בחוסר רצון. היא שפשפה את זרועה במקום שבו פגע בה. "תסתכל לאן אתה הולך," אמרה בכעס והתכופפה להרים טלפון סלולרי שנפל מידה.

"סליחה," אמר אסף. "את יודעת שאין פה קליטה, נכון?"

"אתה יודע שזאת שנת 2016 וטלפון הוא לא רק בשביל לדבר, נכון?"

אסף הביט אל החורשה. הילדה נעלמה. "ראית ילדה רצה מכאן עכשיו?"

"אתה ליד המגורים של הבנות," אמרה הנערה ביובש.

"לא, ילדה קטנה. בשמלה כחולה. היא שרה שיר על ארנב."

"ארנב," חזרה אחריו הנערה, מרימה גבה.

אסף בחן אותה לראשונה. היא הייתה יפה, וביום אחר כבר היה כנראה מפעיל עליה את קסמו. אבל לא עכשיו. הוא היה חייב למצוא את הילדה. הוא הביט סביבו בחורשה. "טוב, אני צריך -"

"אתה אסף, נכון?" שאלה הנערה. "שמעתי שהיית מאושפז."

אסף הרגיש סומק מטפס בלחייו. "כן. אני בסדר עכשיו."

"אני אופק, דרך אגב," קולה היה קר פתאום. "השותפה החדשה של שני."

דקירת אשמה חלפה בלבו של אסף. הוא לא ראה את החנונית מאז שנעל אותה בבית הספר ושכח ממנה לחלוטין. "היא בסדר? היא… מתנהגת כרגיל?"

"איך אני אמורה לדעת? אנחנו מכירות בקושי שבוע," אמרה אופק. "היא בדרך כלל ביישנית, בקושי מדברת, קוברת את האף שלה בספר ומתחמקת מהמגורים באמצע הלילה?"

"כן, כן, כן, ואין לי מושג," אמר אסף. אבל דבריה של אופק עוררו בו הקלה מסוימת. שני הייתה בסדר. "תקשיבי, אני די בטוח שהיא לא רוצה לדבר איתי כרגע. את יכולה למסור לה משהו?"

"תלוי מה," אמרה אופק ושילבה את זרועותיה.

"תגידי לה שאני מצטער וש..." הוא בלע את רוקו. "שאם היא ראתה משהו מוזר בבית הספר באותו לילה, אני אשמח לדבר איתה."

"איזה משהו מוזר?" עיניה של אופק הצטמצמו.

"כל דבר," אמר אסף והביט בחורשה. "מצטער. אני חייב..."

"למצוא את הילדה ששרה על הארנב?" אופק חייכה חיוך עקום. "תיהנה."

אסף חרק בשיניו ורץ משם בלי מילה נוספת.

ÒÒÒ

אופק ניערה חול מהטלפון שלה. כפי שאסף אמר, לא הייתה לו קליטה. לפחות המסך לא נשבר. אופק הביטה סביבה. החורשה הייתה מבודדת בסוף השבוע, והיה קל לראות מרחוק מי מתקרב, כל עוד הוא לא מגיע בריצת אמוק. היא הזעיפה פנים לכיוון שבו נעלם אסף. הילדה הקטנה כמעט הסכימה לדבר איתה, לספר לה למה הארנב רצה שני זנבות. עוד כמה דקות, אופק אולי אפילו הייתה מצליחה להבין את המשמעות של כל זה. היא הביטה בטלפון, מתרכזת בנקודה על הצג שעליה הופיעו הקווים המסמנים על קליטה - כלומר, לא הופיעו. עדיין. אופק העדיפה את הפרטיות במגורים, אבל שני הייתה עלולה לחזור בכל רגע, ואסור שתיתפס. בתוך שניות ספורות התמלאו קווי הקליטה. אופק שלחה במהירות הודעה.

"סבתא, צדקת. יש כאן רוחות. אני שונאת אותך."

 

מאת: רותם ברוכין