מגזין

(צילום: shutterstock)

סיפור בהמשכים: הפרק הרביעי של "רוחות מדבר"

בפרקים הקודמים של "רוחות מדבר": כששני ננעלת בפנימייה ללילה, היא פוגשת את סולידאד, רוחה של נערה שנרצחה, ומחליטה למצוא את הרוצח שפועל בפנימייה כבר עשור, כדי למנוע את הרצח הבא בכל מחיר.

 ראש אחד   |   23/06/2016  |    |    |    | 

 

קישורים לפרקים הקודמים:

פרק ראשון 

פרק שני

פרק שלישי 

 

שני גררה את רגליה בקושי לקומה השלישית במגורי הבנות. היא הרגישה כאילו הייתה נעולה בבית הספר שבוע שלם, אף על פי שידעה שחלפה פחות מיממה מאז שגילתה שרוחות רפאים קיימות, פגשה שתיים מהן, הבינה שהרוצח שהיה עד כה רק אגדה אורבנית שנועדה להפחיד שישיסטים היה למעשה אמיתי, וירדה חמש קומות מגג בית הספר אל הקרקע בסולם חלוד ומתפורר.

 

התחושה התחזקה כשפתחה את דלת חדרה וגילתה נערה זרה עומדת על כיסא ותולה פוסטרים על הקירות. היא לבשה חצאית קצרה וקרופ טופ גזורה באלכסון. שיערה היה קצר, מגולח בצד אחד של ראשה, ושני שמה לב לקעקוע קטן מאחורי אוזנה רגע לפני שעיני השקד הגדולות פנו להביט בה.

 

שני לא טעתה בחדר. התיק שלה היה ממש מאחורי הנערה הזרה, על המיטה השנייה, הערומה, והאקווריום נח על השידה. הנערה ירדה מהכיסא. "היי. את בטח שני. אני אופק, השותפה החדשה שלך."

שני בהתה בה והדחיקה את הדחף להסתובב ולברוח. אופק חייכה, אף שהבגדים שלבשה, השיער, האיפור ואפילו השם המיוחד שלה הציבו אותה באופן ברור לפחות חמש דרגות מעל שני בסולם החברתי. שני ידעה שהיא צריכה לומר משהו. "למה את ערה בשעה כל כך מוקדמת?"

"עמדתי לשאול אותך בדיוק אותו דבר." אופק הציצה בטבעת שהייתה למעשה שעון זעיר. "שש בבוקר. חגגת כל הלילה?"

"כן. חגגתי." שני לא פרצה בצחוק רק כי הייתה עייפה מדי. "ואת?"

"ההורים שלי מושבניקים. הזריחה היא אמצע היום בשבילם," אמרה אופק. "יצאנו לדרך בארבע."

שני ידעה שהיא צריכה לומר משהו נוסף, אבל היא אף פעם לא הייתה מוצלחת בזה במיוחד. היא הלכה אל התיק שלה וחפרה בו עד שמצאה סדין. אופק באה לעזור לה להצמיד אותו למזרן.

"תודה," מלמלה שני וצנחה על המיטה ברגע שהסדין יושר בלי לטרוח לחפש כרית או שמיכה. היא הניחה שהחביבות של אופק לא תחזיק מעמד זמן רב. היא הייתה בבירור אחת מהם. שני הביטה בשותפה שלה לעשרת החודשים הקרובים. הקיר מאחורי אופק היה מלא בתמונות צבעוניות מעיתונים - מיילי סיירוס, סיה ולורד. שני נזכרה במוזיקה שיערה אהבה. היא הכירה לשני את פרדי מרקורי, ביורק, ג'וני מיטשל, אנני לנוקס...

"הלימודים מתחילים עוד שעתיים," אמרה אופק.

"אני יודעת," אמרה שני. היא עצמה את עיניה וקיוותה שהכול ייראה גרוע פחות אחרי שינה טובה.

 

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 

אסף ישן רע ולא התעורר בזמן לבית הספר. הוא נאלץ לדלג על ארוחת הבוקר, וגרוע מזה - לדלג על היכרות עם תלמידות חדשות, שהיו האטרקציה העיקרית בפנימייה המשמימה. הוא נכנס לכיתה רגע לפני שתמי החלה לקרוא שמות והלך ישר לשורה האחרונה, אל מקומו הקבוע בין טלי לדנה. הכיסא היה תפוס, אבל האידיוט שישב בו קם ועבר במהירות כשראה את הבעתו של אסף.

תמי כיווצה את מצחה מעל הרשימה שלה. "מישהו ראה את שני?"

איש לא ענה. אסף הכריח את עצמו להירגע. היא בטח מתחבאת בכוונה כדי לשגע אותו. "החננה לא הייתה בארוחת בוקר?" לחש לטלי.

היא הביטה בו כאילו שאל אותה מה מזג האוויר על הירח. "למי אכפת?"

"נו?"

היא משכה בכתפיה. "לא נראה לי."

"היה לכלוך בקורנפלקס שהיה די דומה לה," אמרה דנה, ושתי הנערות פרצו בצחוק.

"אסף, דנה, טלי," אמרה תמי ביובש. "הוצאה מהכיתה וריתוק בשעה הראשונה של היום הראשון ללימודים יהיה שיא חדש, אפילו בשביל שלושתכם."

אסף השתתק במהירות. הוא לא רצה להיכשל השנה. בהפסקה ילך לחפש את החננה, ואם יגלה שהיא מתחבאת בכוונה, היא תשלם על זה.

 

----------------------------------------------------------------------------------------------

 

"אוי, סליחה, אני אלך מסביב," אמר יונתן.

"אתה יכול לעבור, חמוד," אמרה תיאודורה. "הרצפה לא רטובה. אני רק מטאטאת."

יונתן סידר את משקפיו. היה כמעט בטוח שבבוקר עברה כאן מנקה אחרת. הרצפה בהחלט נראתה... פחות מלוכלכת מהרגיל. אבל הוא לא הכיר את סידורי העבודה של המנקות ולא רצה להעליב את הזקנה החביבה. "תודה," חייך אליה ועבר.

תיאודורה חזרה לנקות, אבל כעבור דקה חסם את דרכה צעיר נוסף. הוא לבש חולצת צווארון תכולה וג'ינס, וגם הוא חייך אליה. תיאודורה חייכה בחזרה, מופתעת מהחביבות. בדרך כלל התעלמו מנוכחותה. היא עקפה את האיש הצעיר, אבל הוא אמר, "חכי."

היא עצרה. "סליחה, חמוד, אבל אני מאוד ממהרת,"

"המסדרון הזה נקי," אמר, קולו רך.

"אתה חביב מאוד," תיאודורה חייכה, משועשעת. "אבל זה רק נראה נקי. לא נקי באמת, אתה מבין?"

"זה נקי באמת," פניו היו רציניות, ועיניו תכולות ובהירות מאוד. "עשית את העבודה שלך היטב. אולי הגיע הזמן שתנוחי קצת?"

לנוח? תיאודורה בהתה בו וניסתה להיזכר מתי נחה בפעם האחרונה. תמונה מעורפלת התבהרה מול עיניה. חדרה הקטן במגורי הצוות, אגרטל הפרחים שהמים בוודאי יבשו בו מזמן, שתי המיטות הצרות... משהו לחץ על לבה, כאב עמום שהלך והתחזק, וככל שהתמונה הפכה מוחשית, ידיה שלה, האוחזות במטאטא, נדמו מוחשיות פחות ופחות -

"אה, סליחה?"

תיאודורה הסתובבה. שוב הוא. הבחור עם המשקפיים. "כן, חמוד?"

יונתן היסס. "פשוט... הייתה פה כבר מנקה בבוקר. חשבתי שכדאי שתדעי."

"אה!" תיאודורה חייכה אליו חיוך רחב. "כבר ניקו פה!"

"כן," אמר יונתן.

"יופי, תודה רבה, חמוד." תיאודורה הרימה את המטאטא ומיהרה אל המסדרון הבא. היום תסיים לטאטא את כל הפנימייה. היא הייתה בטוחה בכך.

יונתן הבחין באורח רק אחרי שהמנקה המשיכה בדרכה. הוא נראה צעיר מכדי להיות הורה ובהחלט לא היה שייך לצוות ההוראה. "שלום," אמר יונתן בזהירות. "יונתן. אני לא חושב שנפגשנו."

"גל," עיניו של האיש הצעיר עוד הביטו בעקבות המנקה הזקנה. הוא לחץ את ידו של יונתן בלי התלהבות. "תוכל לכוון אותי אל חדר המורים?"

 

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 

רוחות רפאים רדפו מבנים ישנים, עליות גג ומגדלים גבוהים. הפנימייה הייתה מבנה ישן, אבל לא היה בה מגדל גבוה או עליית גג, רק מחסן גדול בקומה העליונה. לא היה בו אפילו כיסא נדנדה חורק, או מראה גדולה שבה סולידאד תוכל לא־להשתקף. סולידאד נאנחה, נשכבה על ערימת מזרנים והביטה מהחלון בחבורת בני נוער רצים במעגלים במגרש הספורט. היא שמעה קולות בכניסה לחדר והזדקפה.

"מה אנחנו עושים פה בדיוק, אסף?" נימת הקול הנשי שילבה התנשאות ושעמום, וסולידאד שנאה מיד את הדוברת.

"אני רוצה לראות אם שני כאן," אמר קול גברי. אסף, כנראה. סולידאד נדרכה והתחבאה, בדיוק בזמן - הנער החל לחפש במחסן, מאחורי ה"חמורים", סביב הלוחות המחיקים. "נו, טלי? דנה? תעזרו לי."

"אתה רוצה לספר לנו מה הקטע עם החננה הזו?" שאלה נערה נוספת בלגלוג. "התאהבת בה בקיץ?"

אסף עיווה את פניו. "טוב. אבל שלא תעזו לספר. נעלתי אותה אתמול בבית ספר."

שתי הנערות הביטו זו בזו ופרצו מיד בצחוק, שנשמע כמו להקת צבועים באוזניה של סולידאד. זה הספיק לה.

"זה לא מצחיק, מטומטמות," אמר אסף. "תעזרו לי למצוא אותה."

"היא בטח הלכה לבכות באיזה חור," אמרה טלי, ואז צווחה ונפלה לרצפה.

דנה פרצה שוב בצחוק. "חינני מאוד, טלי."

"מישהו דחף אותי," אמרה טלי והביטה לאחור, אבל סולידאד כבר הספיקה לשקוע בחזרה ברצפה.

"כן, ברור -" דבריה של דנה נקטעו כשאחד מדגלי בית הספר נפל על ראשה וכיסה אותה בעננת אבק. היא מעדה ומשכה אותו מעליה בתנועה חדה. "אסף!"

"אולי די עם השטויות שלכן?" אמר אסף בכעס.

"שלנו? אתה עשית את זה!" צעקה טלי.

"לא עשיתי כלום. בכל מקרה, בואו נלך." אסף נשמע לחוץ. "היא לא כאן."

"יופי!" טלי קמה, שפשפה את ברכיה ויצאה, הבעתה חמוצה. דנה הלכה בעקבותיה, משתעלת. אסף הביט סביבו עוד רגע לפני שפנה לצאת, אבל הדלת נטרקה בפניו.

"היי! טלי! דנה!" צעק ולחץ על הידית. הדלת הייתה נעולה. "מה אתן עושות?"

"אנחנו?!" צעקה טלי מהצד השני. "למה טרקת את הדלת?!"

"זה לא אני!" צרח אסף. הוא חבט במנעול ואז בדלת עצמה. "אתן עושות צחוק?"

"סתום כבר," קראה דנה. "אתה רוצה שנביא את השרת או לא?"

"כן, לכו כבר!" ענה אסף בצעקה. מבין הצללים ראתה סולידאד בבירור עד כמה פניו החווירו. הוא כבר התחיל להבין. מצוין. היא חיכתה שהנערות ילכו ואז יצאה מהקיר מאחוריו. "הוא יצטרך לפרוץ את הדלת," אמרה באגביות. "המפתח נשבר במנעול."  

אסף כמעט קפץ מעורו. עיניו, גדולות ומבוהלות כשל ארנב שנתפס באור רכב חולף, הביטו מעבר לסולידאד לפחות פעמיים לפני שראה אותה סוף־סוף. "מ־מה... מי את? מה את עושה פה?"

סולידאד חייכה ופסעה לעברו. "נעולה. בדיוק כמוך. איזה באסה?"

"תתרחקי ממני, פריקית משוגעת," אמר אסף ונרתע לאחור.

"פריקית?" סולידאד סיננה בלחש, עיניה מצטמצמות. "פריקית?!"

"מה את רוצה?" שאל אסף ונסוג עד שנתקע בדלת.

"בעצם, אני לא נעולה כמוך." סולידאד המשיכה להתקרב, ואז, בצעד אחד, חלפה ישירות דרך אסף ויצאה אל המסדרון. היא דחפה את פלג גופה העליון בחזרה פנימה דרך הקיר. "אני מקווה שתיהנה מזה כמו ששני נהנתה."

אסף בהה בסולידאד, שנראתה כאילו בקעה ישירות מתוך הקיר. כל גופו רעד, והוא היה מפוחד מכדי לענות. סולידאד כמעט ריחמה עליו. אבל רק כמעט. "אה, ואני גותית, אידיוט," אמרה ועזבה.

אסף התחיל לצרוח עוד לפני שהגיעה לקצה המסדרון. סולידאד חייכה לעצמה.

 

-------------------------------------------------------------------------------------------------------

 

 

תמי נכנסה לחדר המורים כרוח סערה מבלי לברך איש לשלום. "מה קורה במחסן?" קראה אל קבוצת המורים שישבה סביב השולחן. "הילדים אמרו שמישהו ננעל?!"

"יחיאל מטפל בזה," אמר יונתן, חיוך על פניו. "זה שום דבר, מעשי קונדס של שביעיסטים."

"מעשי קונדס?" רתחה תמי. "לנעול תלמיד במחסן? אפילו בפנימייה שלנו -"

"תמי!" קטעה אותה אורה, חיוך רחב גם על פניה. "תכירי בבקשה, זה גל. הוא המפקח מטעם משרד החינוך."

תמי חיכתה לרגע שהאדמה תיפתח ותבלע אותה. כשזה לא קרה, העלתה על פניה העתק מדויק של אותו חיוך מאולץ שנח על פניהם של המורים האחרים. "נעים מאוד. המפקחים שלנו בדרך כלל מבוגרים יותר."

"לפעמים צריך רוח צעירה במקומות כמו 'רוח המדבר', תמי. סליחה על משחק המילים המטופש," אמר המפקח, שבהחלט היה צעיר מדי. "המרחק שלכם מבתי ספר אחרים באזור מנע מהמפקחים הקודמים להגיע לכאן לעתים קרובות, אבל אני חושב שכשהפנימייה נמצאת בסכנת סגירה, היא צריכה נוכחות של מפקח יותר מתמיד, לא?"

"'סכנת סגירה' זה קצת מוגזם," אמרה תמי. "קפה?"

"לא, תודה," אמר גל. "אולי כדאי שנלך לבדוק את נושא התלמיד הנעול במחסן?"

"אני בטוח שיחיאל כבר טיפל בזה," אמר יונתן.

"ובכל זאת, אשמח לוודא שהתלמיד בסדר," אמר גל.

תמי נאנחה וחיככה את רקותיה. "כמובן. ולכולכם יש כיתות ללמד בעוד כמה דקות, לא?"

המורים קיבלו בהקלה את הרמז לכך שתמי שולטת במצב והחלו להתפזר. "אני מתנצלת על הרושם הרע שהפנימייה שלנו מעוררת," תמי אמרה בחיוך. "אני בטוחה שהרושם השני יהיה טוב יותר."

"אולי השלישי," אמר גל ולא חייך. "אני מופתע שהיא נשארה פתוחה כל השנים האלו."

גבה של תמי התקשח. גם היא הרצינה. "'רוח המדבר' היא ההזדמנות האחרונה בעבור בני נוער רבים שנפלטו ממסגרות אחרות. העתיד שלהם באמת לא חשוב למשרד החינוך?"

"הוא חשוב מאוד," אמר גל. "אבל לפעמים, עד כמה שסגירתו של מוסד לימודי כואבת, המשך קיומו עלול לגרום לכאב רב יותר."

"אתה מדבר על מקרי המוות," אמרה תמי בשקט.

"כן," אמר גל. "ועל אלו שנשארו מאחור."

תמי חשבה על שני ויערה, שהיו חברות טובות כל כך, ונזכרה ששכחה לשאול את יונתן אם ראה את שני. זה לא היה הזמן המתאים. היא נאנחה והובילה את גל משם. תלמידים נעדרים, תלמידים נעולים במחסן, ומפקח מעורב יתר על המידה שיש לו רצון ברור לסגור את הפנימייה. יופי של התחלה לשנת הלימודים.

 

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 

אילו סולידאד ידעה שנעילה של איזה חלאה במחסן הייתה כל שנדרש כדי לפנות את חדר המורים, היא הייתה עושה זאת כבר מזמן. היא טיפסה על כיסא, הדליקה את הטלוויזיה והשתרעה על הספה, מרוצה, עד שהבינה שהטלוויזיה מכוונת על ערוץ החינוכית. סולידאד החמיצה את פניה. נו, אולי החננה באמת תבוא לבקר בערב ותעביר בשבילה ערוץ -

"את לא אמורה להיות כאן."

סולידאד הסתובבה במהירות. מאחורי הספה עמד המפקח החתיך שהגיע הבוקר לבית ספר. איך הוא נכנס לחדר המורים בלי שראתה אותו? היא חשבה לרגע לשקוע דרך הספה, אבל החליטה שהוא היה חדש מדי וצעיר מדי, וגם אם יאמין שסולידאד היא פרי דמיונו, ככל הנראה יעורר מהומה. עצם העובדה שהבחין בה בקלות כזו הייתה מחשידה.

סולידאד נאנחה וקמה על רגליה. "בסדר, תפסת אותי. אני הולכת לכיתה."

הוא חסם את דרכה. "אני לא מדבר על הכיתה, סולידאד," אמר בקול רך.

פניה של סולידאד קפאו, וכל גופה נדרך. "מי אתה?"

"קוראים לי גל," אמר האיש הצעיר, ועיניו היו תכולות ובהירות מאוד. "ובאתי לעזור לך להמשיך הלאה."

 

מאת: רותם ברוכין