מגזין

(צילום: Shutterstock)

סיפור בהמשכים: הפרק העשירי של "רוחות מדבר"

"קרובי משפחתו חשבו שהוא מלמד בפנימייה בגלל ערכים ואידאלים. יונתן תהה לעתים אם הוא פשוט מטורף."

 ראש אחד   |   22/12/2016  |    |    |    | 

 

פרק ראשון
פרק שני
פרק שלישי
פרק רביעי
פרק חמישי
פרק שישי
פרק שביעי
פרק שמיני
פרק תשיעי

 

 

זו הייתה השנה החמישית של יונתן כמורה בפנימיית "רוח המדבר". שמונה סמסטרים, אלפי מבחנים, מאות אלפי כוסות קפה דלוחות, אין־ספור ארוחות מחרידות בחדר האוכל, עשרות סופות אבק שכיסו את חפציו במעטה צהבהב כששכח לסגור את החלון, שני פנצ'רים בגלל הדרך לפנימייה ועוד שלושה בגלל ציונים נמוכים - "עונש" שיונתן קיבל מתלמידים שחשד שהוא יודע את זהותם, אך ידע שלא יצליח להוכיח זאת לעולם.

קרובי משפחתו חשבו שהוא מלמד בפנימייה בגלל ערכים ואידאלים. יונתן תהה לעתים אם הוא פשוט מטורף.

"הם לא נהגו בה פנימה," אמרה תמי. "זה בטוח. היא לא עוברת בדלת."

יונתן בהה במכונית הכחולה, שניצבה בשלמותה במרכז אולם הספורט כמו יצירת אמנות סוריאליסטית. אפילו העץ הריחני הקטן על המראה היה תלוי במקומו. יונתן רצה לצחוק ולצרוח בו־זמנית. "אז את חושבת שחבורת תלמידים בלי הכשרה וציוד פירקו את המכונית שלי לגורמים בלילה והרכיבו אותה מחדש כאן?"

תמי עיוותה את פניה אל המכונית, כאילו הייתה עלבון אישי. "הזהרתי את גל שלהשאיר את בית הספר פתוח בלילה זה רעיון גרוע. יונתן, זה לא יכול להיות כאן ביום הפתוח להורים."

"ומה אני אמור לעשות בעניין?" שאל יונתן בזעף.

"תקרא ליחיאל, שיזמין מכונאי, או גרר, או... קבלן הריסה, מצדי, רק שזה לא יהיה פה."

"רגע, תמי, אל תפילי את זה עליי!" יונתן קרא, אבל דלתות אולם הספורט כבר נטרקו מאחוריה.

ÒÒÒ

יונתן נאלץ לגרור את השרת הזקן אל אולם הספורט כדי שיאמין לו. לשמחתו, יחיאל לא צחק והבטיח שיטפל במכונית בעצמו במהלך היום.

"לא ידעתי ששרתים מקבלים הכשרה של מכונאים," אמרה תמי.

"היא לא מתניעה ממילא," יונתן העמיס כפיות קפה אל הספל שלו. "המנוע שם, אבל הם בטח פיזרו חלקים קטנים שלו בכל החורשה."

"יונתן." תמי עצרה אותו לפני שהגיע לכפית הקפה הרביעית. "אנחנו נמצא את הילדים האלו, וההורים שלהם ישלמו."

"כן, זה עזר מאוד בפעמים הקודמות," אמר יונתן. "זה בית הספר הזה. הכול דפוק בו. הרציחות -"

"אל תגיד רציחות," אמרה תמי. "החקירה המשטרתית שללה -"

"משהו לא בסדר במקום הזה, תמי. כולנו יודעים את זה." יונתן הושיט יד בתנועה רחבה סביבו, לחדר המורים, לפנימייה כולה. "מקרי המוות, התלמידים שמשתגעים, הכול. אם לא היית נלחמת כל כך בסגירה שלו, כולנו כבר היינו בורחים מכאן."

"אולי אתם צריכים."

יונתן הביט בתמי בהפתעה. פניה היו עייפות, יותר מהתשישות הרגילה שהתלוותה להוראה ולניהול בית הספר. הם היו מיודדים, אבל תמי לא חלקה איתו כמעט דבר. הוא ידע שלפני תקופתו היא חיה בפנימייה עם המשפחה שלה. ואז הם עזבו, ואחרי כמה שנים היא חזרה לכאן, גרושה. ניהול בית ספר, אפילו בית ספר נידח כמו "רוח המדבר", היה הזדמנות טובה מכדי לוותר עליה, אבל יונתן לא חשב שתמי חזרה רק בגלל הקידום. לרגע היה בעיניה עצב רב כל כך, אובדן נורא כל כך, שיונתן נרתע. ואז תמי מצמצה וחייכה חיוך עייף. החיוכים שלה תמיד היו עייפים. הרגע חלף. יונתן רצה לומר משהו, אבל הזמזום המעצבן התחיל שוב מאחוריו.

"אפילו הטלוויזיה הזו," אמר בשקט.

"הטלוויזיה?" מלמלה תמי.

"אנחנו תמיד מכבים אותה כשאנחנו הולכים. ועדיין היא תמיד דולקת כשנכנסים לכאן. שמת לב?"

"לא," הודתה תמי. יונתן כיבה את הטלוויזיה. לרגע השתרר בחדר המורים שקט מבורך, ואז הפעמון צלצל. יונתן ראה את העווית על פניה של תמי. בעוד רגע יתמלא החדר במורים נושאי תלונות, בקשות ודרישות.

"רוצה להעביר את ההפסקה באוטו שלי?" הציע יונתן ומיהר להוסיף. "מערכת הסטריאו לא עובדת, אבל..."

תמי חייכה שוב. "שקט נשמע נהדר."

ÒÒÒ

אולם הספורט לא היה ריק. המנקה הזקנה טאטאה סביב המכונית, מזמזמת בשקט. "סליחה, חמודים, אין כניסה," קראה לעברם.

יונתן ותמי החליפו מבטים משועשעים. "זה הרכב שלי," אמר יונתן. "אנחנו רק נשב בו ולא נפריע לך -"

"לא, לא. אסור לגעת. ככה אמרו," הודיעה המנקה והציבה את המטאטא שלה במאוזן, כמו מחסום מולם. פניה היו חמורות ורציניות.

"אנחנו אמרנו," אמרה תמי באטיות. "בכריזה. לתלמידים אסור. אנחנו מורים."

פניה של המנקה לא השתנו והיא לא הנמיכה את המטאטא. יונתן קימט את מצחו והתקרב. "סליחה," אמר בשקט. "גברת..."

"לא גברת. תיאודורה," אמרה המנקה.

"אני יונתן. וזו תמי. היא מנהלת בית הספר." אם תיאודורה התרשמה, היא לא נראתה כך. יונתן הביט בקווצת שיער אפור שחמקה מתסרוקתה המגולגלת, בקמטים החרושים על פניה. כמה שנים היא כבר כאן? "נעים מאוד, חמוד." אמרה. "אתם לא יכולים להיות פה."

"עזוב, יונתן." אמרה תמי. "בוא נלך."

"בסדר," אמר יונתן והיסס. "אבל... ראית אולי משהו מוקדם בבוקר? את יודעת אולי מי היה כאן?"

"לא," אמרה תיאודורה, וחיוכה נעלם מיד.

יונתן ותמי החליפו שוב מבטים. תמי צמצמה את עיניה. "אם מישהו איים עלייך -"

"לא ראיתי כלום. אני מנקה עכשיו. תלכו," אמרה תיאודורה, וידיה המקומטות התהדקו סביב המטאטא.

"בסדר. סליחה שהפרענו לך," יונתן חייך אליה, אבל חיוכו נמוג כשתיאודורה סובבה אליהם את גבה והמשיכה לנקות.

"איימו עליה," אמרה תמי ברגע שיצאו מהאולם.

יונתן הנהן. הוא גילה שהכעס שחש קודם לכן היה כאין וכאפס לעומת מה שחש כעת. "ואני חושב שאני יודע מי."

ÒÒÒ

אסף לא היה בכיתה, כמובן. הוא גם לא היה במגורים שלו. יונתן הלך בחזרה לבית הספר כדי לקרוא לו בכריזה, אבל קול מהחורשה משך את תשומת לבו.

"אם יהיה לו עוד זנב, מה יעשה בו הארנב? הזנב שלו קצר, לא יוכל לעשות דבר..." הקול הנערי שנשמע חלושות מבין העצים היה ניחר וצרוד. יונתן הכיר אותו.

הוא מצא את אסף יושב במרכז החורשה, שעון על גזע עץ. כשיונתן התקרב הנער הרים את ראשו בבהלה.

יונתן קפא. אסף היה שונה מאז אותו יום שננעל בעליית הגג, אבל יונתן מעולם לא ראה אותו כך - פנים חיוורות, שיער פרוע, עיניים שקועות ורדופות. לרגע קצר בלבד חש יונתן חמלה.

"אתה לא בכיתה. כמה מפתיע," אמר בקול יבש. "נהנית מהרפתקאות הלילה שלך?"

"לא ישנתי," מלמל אסף. יונתן לא התקשה להאמין לו. "חיפשתי אותה. אבל היא לא כאן."

"קוראים לה תיאודורה. בטח לא טרחת לברר לפני שאיימת עליה. איך אתה חושב שהיא מרגישה? ואיך ההורים שלך ירגישו כשהם יחויבו על הנזק?"

"ההורים שלי," לחש אסף, שבבירור לא הקשיב. "הם טעו. היא לא משוגעת. הכול אמיתי." הוא הרים אל יונתן עיניים שטופות דם. "המכשפה צדקה. אני חייב למצוא את הילדה. אני מכיר את השיר."

"מה? מי?" שאל יונתן. השיחה בהחלט לא התנהלה כפי שציפה.

אסף קם על רגליו בתנועה חדה וכמעט נפל. החיוך שלו נראה ליונתן מטורף לחלוטין. "הארנב," אמר ואז פרץ בריצה. יונתן הופתע כל כך, שניצב נטוע במקומו לרגע ארוך. "אסף! תחזור לכאן תכף ומיד!" צרח, אבל הנער כבר נמלט.

ÒÒÒ

השמועה על המכונית של יונתן נפוצה, והוא התקבל בפרץ צחקוקים בכל כיתה שנכנס אליה. הוא היה צריך לסיים את היום במיטה עם כוס תה וספר. במקום זאת עמד על גג בית הספר הקפוא ומשקפת בידיו, אורב. כשהשעות חלפו, הכיר בכך שהוא מתנהג בטפשות. אפילו אסף וחבריו העבריינים לא יבצעו את מעשי הוונדליזם שלהם שני לילות ברצף. הם צריכים לישון. וגם הוא.

יונתן עמד לרדת במדרגות ואז שמע קול חריקה מקצה הגג וקפא. הוא התגבר על הדחף לרוץ לעבר הקול. מארב לא יהיה יעיל אם יגלה את עצמו. במקום זאת נסוג אל הכניסה לגג והתחבא בצללים. כשהביט שוב, כמעט זינק מעורו. נערה עמדה על המעקה בגבה אליו. יונתן קפא, חושש שאם יבהיל אותה תיפול. איך הצליחה לחלוף על פניו? ומה היא עושה כאן, לכל הרוחות?

לפתע אחזו זוג ידיים בקצה הסולם על המעקה - הסולם הישן והחלוד, יונתן קלט בחרדה - ונערה מוכרת טיפסה לצדה של הנערה הראשונה והעבירה את רגליה מעבר למעקה.

"אל תעמדי ככה," אמרה, מתנשמת, ויונתן זיהה מיד את קולה. זו הייתה שני, אחת התלמידות החביבות עליו.

הנערה השנייה, שעמדה בגבה ליונתן, לא זזה. "ידעתי שאסור לסמוך על פסיכולוגים," אמרה, קולה יבש.

"זו לא אשמתו," אמרה שני. היא נשענה על המעקה, מתנשפת מהטיפוס. "כמה חלאות ניצלו את הנדיבות שלו כדי לפרק מכונית ולהרכיב אותה באולם הספורט."

הנערה שעמדה בגבה ליונתן שאגה בצחוק, ויונתן החליט מיד שהוא לא מחבב אותה. הוא הבין להקלתו שהיא לא מנסה להתאבד, אבל היא עדיין עמדה במקום מסוכן מאוד.

"תחרות לחדר המורים?" שני שאלה וחייכה.

הנערה הסתובבה אליה, ויונתן ראה פנים מוכרות, שלא הצליח להצמיד אליהן שם, מאופרות בכבדות ומלאות בוז. "את בגן חובה?"

"את מפחדת להפסיד כי לא היית בשיעור ספורט כבר עשור?" שני שאלה ופרצה בריצה בלי להביט לאחור. יונתן נצמד לקיר במהירות ונשאר שקט ודומם כשחלפה על פניו. הוא חיכה דקות ארוכות עד שהנערה השנייה תרוץ בעקבותיה. כשהעז שוב להציץ החוצה, הגג היה ריק. האם הנערה השנייה החליטה לרדת בסולם ולחפש חלון פתוח?

יונתן מיקד את מחשבותיו. סוף־סוף הוא תפס מישהו בזמן עבירת משמעת, ולא מאוחר מדי. הוא מיהר למטה והציץ בשקט אל חדר המורים. שני נשענה על ברכיה, מתנשפת ומתנשמת. הנערה השנייה שכבה נינוחה. איך? יונתן היה יכול לבחון אותה היטב כעת. היא לבשה שחור מכף רגל ועד ראש ושוב נראתה לו מוכרת להחריד. הוא כמעט נזכר בשמה.

"זו רמאות, את יודעת," שני התנשפה.

"את יכולה לקבל את הפרס שלי." הנערה הזדקפה מעט, משאירה בדיוק מספיק מקום לשני בקצה הספה. "אחרי שתדליקי טלוויזיה."

שני צייתה בהכנעה, ויונתן שמע מוזיקה ספרדית מתנגנת. "מה הפרס?"

"מישהו השאיר חצי עוגת שוקולד במקרר," אמרה הנערה.

"זה לא שלנו," מחתה שני.

"זה לא הפריע לך בפעם שעברה."

"הייתי נעולה. זה היה שונה." שני התיישבה לידה. "מה פספסתי?"

"אנריקו - נו, אח של חוויאר - התפרץ לארוחת הערב עם אקדח וניסה להרוג את לוסיאנה. הדוכסית חטפה כדור במקומה. לוסיאנה גם נפצעה. הם חוששים שההיריון בסכנה."

יונתן החליט להראות את עצמו. הוא פסע פנימה בצעד בוטח. לצערו, הנערות היו מרוכזות בטלוויזיה.

"כל זה אתמול בלילה?" מחתה שני. "היו ארבעה פרקים בין המנה העיקרית לקינוח!"

"זו אשמתך שאת נכנעת לחולשות אנושיות כמו שינה," אמרה הנערה.

"ובכן," אמר יונתן.

שתי הנערות קפאו ופנו להביט בו. שני החווירה וקפצה על רגליה. הנערה האחרת, שהייתה חיוורת מכדי להחוויר, הידקה את שפתיה וקמה גם היא. "ובכן," אמר יונתן שוב, ואז התאושש. "מה, אם יורשה לי לשאול, שתיכן עושות כאן?"

הן החליפו מבטים. הנערה האחרת צמצמה את עיניה כשהביטה בו שוב. "אתה באמת רוצה לדעת?" שאלה, ואיום מרומז היה בקולה. יונתן נסוג לאחור כשפסעה לעברו ונזף בעצמו. היא הייתה תלמידה. הוא היה מורה. והייתה כוננית ביניהם, שהנערה הייתה קטנה מכדי להשליך עליו -

"סולידאד!" קראה שני, קולה חד.

הנערה - סולידאד, מתברר, ויונתן התפלא על ששכח שם מיוחד כזה - עצרה לפני שידה נגעה בכוננית.

"לא," אמרה שני, אבל ההוראה נשמעה יותר כמו בקשה.

סולידאד העיפה בה מבט. "את בטוחה?" שאלה, קולה זועף.

"כן," אמרה שני. "לכי."

"רגע אחד," אמר יונתן, אבל סולידאד עקפה אותו ויצאה. תסכול של יום שלם שנבנה בתוך יונתן עמד להתפרץ. הוא הסתובב אל שני, אבל היא הקדימה אותו.

"אני מצטערת, המורה," אמרה, ראשה מושפל. "רק רצינו לראות טלוויזיה ביחד. אני יודעת שאסור להיות בבית ספר בלילה, במיוחד בחדר מורים."

יונתן בהה בה. שני המשיכה מבלי להביט בעיניו. "אם אפשר לא לקבל הערה בתיק, אלא עבודה, או..."

"אין עונש." יונתן נאנח. הזעם שלו התאדה בבת אחת. הוא נזכר שלא ראה את שני מבלה עם חברים מאז יערה. "אף אחד לא משתמש בחדר הזה בלילה." אמר לבסוף. הוא הסיר מהצרור שלו את המפתח שקיבל מיחיאל. "אבל לטפס על הגג זו סכנת נפשות."

שני הביטה בו בחוסר הבנה, עד הרגע שהניח את המפתח על הכוננית. הבעה המומה עלתה על פניה. "המורה, אני... אה -"

"לא הייתי כאן, את לא היית כאן, אני לא יודע כלום," קטע אותה יונתן והחל ללכת לדלת. "אל תיגעו באוכל שבמקרר, אל תלכו לישון מאוחר מדי..." הוא השתהה לרגע והוסיף ברוגז, "ותכבו את הטלוויזיה כשאתן מסיימות!"

"כן, המורה," אמרה שני, עיניה נוצצות.

ÒÒÒ

תיאודורה ניקתה, אבל הפנימייה תמיד הייתה מלוכלכת. היא פסעה אל אולם הספורט וחייכה כשגילתה שלא הייתה לבדה. "בוקר טוב, אדון יחיאל."

השרת זינק לרגע בבהלה. "בוקר טוב, גברת תיאודורה," אמר וחייך חיוך קלוש. הוא העביר יד בשיערו הדליל, המיוזע.

"כבר מפרק פה?" שאלה. "רק אתמול הרכבת."

"ככה זה, את יודעת," אמר יחיאל. "אף פעם לא נגמרת העבודה."

"כן, יודעת," אמרה תיאודורה. "זה עשה מה שרצית?"

"כן. תודה." הוא חייך אליה שוב, הפעם חיוך אמיתי. תיאודורה ידעה לזהות. היא חייכה בחזרה, והשניים חזרו איש איש לעבודתו הנצחית.

 

 

 

מאת: רותם ברוכין