מגזין

(צילום: shutterstock)

סיפור בהמשכים: הפרק החמישי של "רוחות מדבר"

בפרקים הקודמים של "רוחות מדבר": בזמן ששני משלימה שעות שינה אחרי הלילה הארוך שבילתה נעולה בפנימייה, סולידאד חושפת את עצמה בפני אסף כדי להפחיד אותו ונועלת אותו במחסן. גל, המפקח החדש של משרד החינוך, מגיע לפנימייה, אבל מתברר שהוא לא מפקח רגיל.

 ראש אחד   |   20/07/2016  |    |    |    | 

 

קישורים לפרקים הקודמים:
פרק ראשון
פרק שני
פרק שלישי
פרק רביעי

 

"קוראים לי גל," אמר האיש הצעיר. "ובאתי לעזור לך להמשיך הלאה."

עיניו היו תכולות ובהירות מאוד, וסולידאד גילתה שהיא לא מסוגלת להתיק מהן את מבטה. היא מצאה את עצמה מהרהרת בדבריו. להמשיך הלאה? היא רדפה את הפנימייה כבר עשור והשלימה עם המחשבה שגם כשהקירות יתפוררו לאבק, היא עדיין תהיה כאן. זה לא היה נהדר, אבל גם לא נורא. היא הייתה רגילה לפנימייה, לתלמידים, למורים, להיות רוח רפאים. היא לא חשבה שיש אפשרות אחרת.

סולידאד התנערה והבינה ששתקה כבר דקה ארוכה ושהאיש המוזר, שבהחלט לא היה מפקח, עמד והביט בה. ידו הייתה מושטת לעברה כאילו היה יכול באמת לגעת בה. סולידאד פסעה לאחור. "מי אתה?" שאלה שוב, מצמצמת את עיניה.

"אני גל אליאב, ואני המפקח מטעם משרד החינוך." הוא חייך כשסולידאד גלגלה עיניים. "אבל כמו שניחשת, זו לא הסיבה העיקרית שאני כאן. אני פסיכולוג בהכשרה שלי וחבר בקבוצה שמנסה לעזור לרוחות רפאים לעבור לעולם טוב יותר."

"עולם טוב יותר?" סולידאד הרימה גבה. "יש לכם הוכחות שהוא קיים?"

גל מצמץ ונראה מבולבל. "לא מוחלטות, אבל האמונה היא -"

"בקיצור, לא." סולידאד שילבה את זרועותיה. "אז למה אתה חושב שהוא טוב יותר מכאן?"

גל חיכך את מצחו. "תראי, סולידאד, רוחות רפאים מפרות את האיזון בין החיים למוות. נשארת מאחור בגלל עניין בלתי גמור. אם תרשי לי, אני מבטיח שבתוך כמה מפגשים נוכל -"

"אתה מתכוון לרצח שלי?" שאלה סולידאד ביובש.

גל נע במקומו באי נוחות. "החקירה המשטרתית קבעה שלא היו מספיק הוכחות לרצח -"

"אה, בסדר, אם המשטרה אמרה," אמרה סולידאד.

גל נאנח. "סולידאד, אני מבין שאת מאמינה שנרצחת..."

"זה בגלל שנרצחתי!" סולידאד צעקה. "זו לא הייתה רוח פרצים שדחפה אותי מהגג!"

"...אבל, לפעמים בטיפול פסיכולוגי צריך לפתוח את הראש ל -"

"כבר פתחתי אותו," אמרה סולידאד. "עסק מלוכלך. המון דם. גולגולת מפוצפצת, מוח שפוך על השביל. עד היום לא מצאו את אחת מהעיניים שלי, אומרים שהיא עפה לאחד העצים -"

"בסדר, בסדר!" גל נראה חיוור. "אני מבין שאת, אה, לא מוכנה עדיין לטיפול -"

"איזה חוש אבחנה בלתי רגיל. המטופלים שלך בטח מעריצים אותך." סולידאד הפנתה אליו את גבה וחזרה לשכב על הספה. "הטמבל הזה שננעל במחסן לא מחכה לך?"

גל נאנח שוב, והיא שמעה את צעדיו המתרחקים. "יש לי סבלנות, סולידאד. אני אהיה כאן כשתרצי להמשיך הלאה."

"אני במקומך הייתי מבקשת מגורים קבועים בפנימייה," קראה סולידאד, אבל דלת חדר המורים כבר נסגרה.

 

——————————————————————————————————————–

 

שני קמה שתיים עשרה שעות אחרי שהלכה לישון, מלאת אשמה על שהפסידה את היום הראשון ללימודים, אבל רעננה וערנית. היא הספיקה לרוץ לספרייה לפני הסגירה, להדפיס כל שביב מידע אינטרנטי על מקרי המוות בפנימייה ולשאול עשרה ספרי בילוש קלאסיים. בדרך חזרה למגורים כבר הספיקה להתחרט על שלא חשבה להביא איתה תיק.

כמה בנות שוחחו בחורשה. כששני התקרבה, ראתה שאלו טלי, דנה - ואופק, השותפה החדשה שלה. נו, טוב. זה היה רק עניין של זמן עד שהיא תיצמד לשתי אלו.

"את!" קראה טלי. "הכול באשמתך!"

שני ידעה שעדיף לא להגיב ובוודאי שלא לשאול מה באשמתה. היא האיצה את צעדיה. דנה רדפה אחריה. "נמאס לך להתחבא? את יודעת שהוא חשב שמשהו קרה לך?"

"היא בטח גם זאת שנעלה אותו. חולת נפש." טלי הצטרפה אל דנה, ושתיהן חסמו את דרכה. שני שתקה וחיכתה. הן יעזבו אותה בסוף.

"די." אופק הצטרפה אליהן והעבירה יד בשיערה הקצר, פורעת את התסרוקת המגניבה שלה באופן שרק גרם לה להיראות מגניבה יותר. "אתן לא רואות שאין לה מושג על מה אתן מדברות?"

שני הביטה באופק בפליאה. היא הייתה אמורה להסכים עם כל מה שטלי ודנה אומרות. זה היה החוק, או משהו. השתיים עיוו את פניהן. "כן, ממש," אמרה טלי. "אל תאמיני להצגה של החנונית הקטנה והלא מזיקה, אופק. היא נחש."

"אם היית רואה איך הוציאו מפה את אסף בצהריים היית יודעת שהיא דפוקה," אמרה דנה, ונופפה לעבר שני באצבע. "מה עשית לו, חנונית?"

כל השלוש התנשאו מעליה והביטו בה זועפות - חוץ מאופק, שנראתה מתוסכלת, באופן מגניב, כמובן. אבל שני בקושי הבחינה בכך. היא הסתובבה והחלה לרוץ בחזרה לעבר בית הספר, הספרים עדיין בידיה ולבה הולם בכוח בחזה.

 

——————————————————————————————————————–

 

האחד בספטמבר מעולם לא היה יום טוב, אבל תמי חשבה שביש המזל הנוכחי היה שיא חדש עבורה. אסף היה אחד התלמידים ה... מאתגרים שלה, והיא חשדה שהיה אחראי לחלק גדול ממעשי הוונדליזם בפנימייה. אבל כשדלת המחסן סוף־סוף נפרצה, תמי גילתה שהיו בה רק רחמים כלפי הנער. רינת האחות הגדירה את מצבו כקטטוני ופינתה אותו לבית החולים. כל אותה עת עמד גל, המפקח החדש, והביט בהם. ההבעה הנחושה בעיניו הזכירה לתמי כיצד ניסתה נואשות לשכנע ילדה עיקשת בת חמש שאי אפשר להחרים מוצרים תוצרת סין אחרי שזו גילתה שילדים בני גילה מייצרים אותם, אבל טרם הבינה שכמעט כל חפציה הגיעו מאותה ארץ בדיוק. אידיליה יפה, אבל ילדותית וחסרת היגיון, וכעת היא נשקפה אליה לא מעיניה של ילדה בת חמש, אלא מעיניו של איש צעיר שגורל הפנימייה היה בידיו.

היא ניסתה לגרש את הזיכרון הרחוק ממחשבותיה לפני שהכאב יתפשט. בדרך כלל הצליחה כל כך יפה להימנע מהזיכרונות, אבל הם תמיד התגנבו בחזרה כשלא עמדה על המשמר.

"תמי!"

שני, התלמידה הנעדרת שלה, רצה אל תוך חדר המורים סתורת שיער ובגדים - וגרוע מכול, בלי לדפוק בדלת ולבקש רשות להיכנס. מה הלאה? חזירים מעופפים? תמי חשה הקלה כשראתה שהנערה נשאה בידיה כמות מגוחכת של ספרים. לפחות זה היה כרגיל.

"שלום, שני," אמרה תמי. "איפה היית היום? יונתן אמר שהוא הסיע אותך אתמול בצהריים."

שני עצרה, מבולבלת, כאילו השאלה בכלל לא עלתה בדעתה. "אני... אהה... הרגשתי לא טוב בבוקר..."

"אני מבינה," אמרה תמי. בשנות ההוראה הרבות שלה היא נתקלה בתלמידים שהשקרים שלהם היו כמעט בגדר אמנות. שני בפירוש לא הייתה אחת מהם. אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהנערה החמיצה יום לימודים, ותמי הניחה שהייתה לה סיבה טובה.

"רציתי לשאול," שני המשיכה, חיוורת, "אסף יהיה בסדר?"

תמי הופתעה מהדאגה. אסף הציק לשני לעתים קרובות, אבל כנראה שגם שני הייתה מסוגלת למצוא בתוכה אמפתיה לנער. "אנחנו מקווים. המשפחה שלו איתו. הם יעדכנו את רינת."

"אבל מה קרה לו?" שני שאלה.

תמי היססה. לא הייתה לה תשובה. אסף יצא מהמחסן בלי כל סימן לפגיעה על גופו, אבל פניו היו לבנות, רגליו לא נשאו אותו, וכשתמי ויונתן ניסו לדובב אותו, ענה תשובות מעורפלות וסתומות בקול ניחר.

"לפעמים אנשים מסתירים את המצוקה שלהם, ואף אחד לא רואה עד כמה הם זקוקים לעזרה..."

פניה של שני קפאו, ותמי השתתקה, מבינה את טעותה. שני כבר שמעה את ההסבר הזה לגבי מישהי אחרת, והוא היה לא מספק באותה מידה. שני הרימה את הספרים שלה בלי מילה נוספת ופנתה לצאת. תמי קימטה את מצחה. "שני, מה בעצם את עושה כאן? הלימודים נגמרו לפני שעות."

"חיפשתי אותך. לא היית במגורים, אז באתי לכאן."

השקר הזה היה מוצלח יותר, אבל לתמי היו שנים של ניסיון. היא נאנחה. "טוב, לא שמעת את הכריזה היום. ביקשתי שכולם יהיו במגורים שלהם כשהשמש שוקעת."

שני הנהנה, אותה הבעה קפואה על פניה, ויצאה מהחדר. תמי הלכה בעקבותיה, אבל הזמזום המוכר של הטלוויזיה גרם לה לשוב לאחור. היא הזעיפה פנים וכיבתה אותה, שוב. למה המורים תמיד שוכחים אותה פועלת?

 

——————————————————————————————————————–

 

הזיכרון של אסף היה מלא חורים. הוא זכר את הנערה הפריקית המפחידה - לא, לא נערה, רוח רפאים - זו שנעלה אותו. הוא זכר שהקירות סגרו עליו, שצרח עד שלא היה לו קול. כעבור חצי יום הוא התעורר לרעשים מוכרים של בית חולים: מכשירים חשמליים מצפצפים, מיטות מתגלגלות, קולות מהוסים במסדרון. הוריו דיברו עם הרופאה האחראית התשושה. הוא סיפר להם שהתעלף כי לא ישן טוב ולא אכל ארוחת בוקר וכי ייתכן שפיתח פחד ממקומות סגורים. הם שמחו להאמין להסברים הקלושים. אסף לא האשים אותם. כשהלכו לבדוק מתי יוכל לעבור הערכה פסיכיאטרית ולהשתחרר, אסף נשאר עם אחותו, שישבה על הרצפה למרגלות מיטתו ושיחקה בטאבלט שלה. "לילך," לחש.

"אספי," היא חייכה אליו, חיוך בוטח, ילדותי. שיערה היה אסוף בזוג צמות עם גומיות ורודות. אסף ידע שזו דרכם של הוריו להעמיד פנים שהכול היה בסדר, שהילדה שלהם בת שמונה ולא עשרים וחמש. "אתה בא הביתה עכשיו?"

"לא, לילך. השנה רק התחילה. אני בפנימייה עכשיו, זוכרת?"

אכזבה עלתה על פניה והיא חזרה למשחק שלה. "אני לא רוצה שתהיה שם. אני רוצה שתחזור איתנו -"

"לילך," אמר אסף. "ראיתי רוח רפאים."

הבעה נלהבת עלתה על פניה של לילך, והיא הניחה את הטאבלט. "היא הכינה לך תה?"

אסף נד בראשו. "היא... נעלה אותי במחסן ואז יצאה דרך הקיר." הוא הרגיש מגוחך אפילו כשביטא את המילים.

"שלי הכינה לי תה," אמרה לילך. "זה לא היה תה אמיתי, אבל הוא היה טעים."

סיפורים מטורפים, שהפכו עם השנים לאמת עבורה. לילך הייתה בדיוק בגילו כשהתחילה להידרדר, ואסף תמיד ידע שזה עלול לקרות גם לו. הוא דמיין את עצמו יושב על הרצפה איתה, והאימה חנקה לפתע את גרונו. זה היה פחד אנוכי - לא בשביל הוריהם, שלעולם לא יוכלו לעמוד בילד נוסף בעל מוגבלות כזו, אלא אך ורק בשביל עצמו. להיות כמו לילך - גרסה ילדותית, פשוטה ומעוקרת של האדם שהיה, צל של עצמו - לא. הוא העדיף למות.

אבל כשזה יקרה לו, הבחירה כבר לא תהיה שלו. אסף כבר לא יזכור את האדם שרצה להיות עצמו. הוא יהיה כמו לילך, לא מודע לחלוטין למצבו.

אסף לא היה מוכן להגיע לזה. הוא יעשה את זה עכשיו, כשהוא עדיין עצמו. הוא יחזור לפנימייה. יכתוב מכתב, יעלה על הגג - ויקפוץ. עוד נתון בסטטיסטיקת מקרי המוות המצערת של "רוח המדבר". איש לא ינקוף אצבע.

מרגע שקיבל את ההחלטה, אסף חש שמשהו בתוכו נרגע. האימה חדלה לחנוק את גרונו, והדמעות החלו לזלוג. לילך הבחינה לאחר רגע. היא הניחה את הטאבלט, לקחה את ידו בין שתי ידיה והחלה לשיר. "'חת ושתיים, לך ושוב, הארנב מאוד עצוב, כי עיניים יש לו זוג, ואוזניים יש לו זוג, אך מסכן הארנב, יש לו רק - אחד זנב. נו, אז מה? מה לעשות? שיהיו לו שני זנבות!..."

השיר המטופש היה מוכר לאסף, אף על פי שלא הצליח להיזכר היכן שמע אותו. אבל קולה של לילך היה רך ומרגיע, ועד מהרה הוא שקע בשינה טרופה.

 

——————————————————————————————————————–

 

"סולידאד!" שני צעקה אל תוך המחסן. התשובה היחידה הייתה הדהוד קולה מהקירות. "סולידאד, אני יודעת שאת כאן! אני צריכה לדבר איתך!"

שקט. המחסן היה ריק, כמו כל שאר המבנה. בית הספר יינעל בקרוב, ושני בהחלט לא רצתה להעביר כאן עוד לילה. איפה סולידאד, לכל הרוחות?

יחיאל הופיע בקצה המסדרון, כאילו זימנה אותו. גופו הכפוף נטה לעברה כמו חרמש. שני נרתעה לאחור. סולידאד אמרה לה שהשרת הוא אדם רע ושהיא צריכה להתרחק ממנו.

אבל סולידאד גם אמרה לה שרוחות לא יכולות להפוך לבלתי נראות, או לפגוע באנשים חיים. שני לא הייתה בטוחה עוד שהיא יכולה לסמוך על רוח הרפאים. למה בכלל נתנה בה אמון מהר כל כך? היא לא ידעה כלום על סולידאד, מלבד העובדה שמתחת לכל העוינות שלה, נראה שחיבבה אותה.

וזו הייתה התשובה, הבינה שני. עכשיו, כשלא הייתה לה יערה, היא הייתה בודדה מספיק כדי לסמוך על כל אדם שהראה לה שביב של חיבה. פתטי.

"את, ילדה, לצאת," נהם יחיאל. "צריך לנעול."

"אבל..." היא הביטה לעבר המחסן, מיואשת. לא משנה מה היא חשבה על סולידאד כרגע, היא הייתה חייבת לדבר איתה, לשכנע אותה לבטל את מה־שלא־יהיה שעשתה לאסף.

"החוצה, עכשיו," אמר יחיאל ונופף בצרור המפתחות שלו. הצורך למצוא את סולידאד נכנע לחוסר הרצון להתעמת עם יחיאל, ושני ירדה למטה.

היא אספה את הספרים שלה מהלוקר ויצאה מבית הספר. השמש שקעה, ועל השביל המוביל למגורים עמד איש צעיר, נאה וזר.

"שלום," אמר בקול רך, ועיניו היו בהירות ותכולות מאוד. "אני גל, המפקח החדש של משרד החינוך. שמעתי שאת מחפשת את סולידאד."

 

 

 

מאת: רותם ברוכין