מגזין

(צילום: shutterstock)

מתנועות נוער ועד להקמת קבוצות כדורגל: נעורים בצל השואה

בצל האסון הנורא שהוא השואה חיו מיליוני ילדים ובני נוער שרק רצו לשמור על שגרת חיים נורמלית. לכבוד יום השואה צללנו אל עולמם של בני גילנו בתקופת מלחמת העולם השנייה, שילדותם נלקחה מהם.

 ראש אחד   |   04/05/2016  |    |    |    | 
(צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)

בצל האסון הנורא שהוא השואה חיו מיליוני ילדים ובני נוער שרק רצו לשמור על שגרת חיים נורמלית. לכבוד יום השואה צללנו אל עולמם של בני גילנו בתקופת מלחמת העולם השנייה, שילדותם נלקחה מהם.


 

קשיים בבית הספר, ריבים עם ההורים ואין־ספור דילמות ולבטים שמלווים אותנו מדי יום ביומו - כל אלה מתגמדים לחלוטין כשחושבים על מיליוני הילדים ובני הנוער היהודים שעברו את השואה. הרי אנחנו חוזרים בסוף היום אל החדר השקט והבטוח שלנו, וקשה לדמיין שאפילו התנאים הקיומיים הבסיסיים ביותר הופקעו מבני גילנו שחיו באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה.
חזרנו עשרות שנים אחורה למסע בזמן שעוקב אחר העולם המורכב של הנוער היהודי בשואה. ניסינו למפות את דרכי ההתמודדות עם המציאות האכזרית והלא הגיונית - מתנועות הנוער ועד כתיבת יומנים.

 


להרגיש חלק מקבוצה: תנועות נוער


בימינו חברות בתנועת נוער מסתכמת בשעת פעילות אחת ביום שלישי, ואולם בעבור הנוער היהודי שחי בגטאות הייתה התנועה חלק משמעותי מהחיים, והיא עזרה להם לשמור על שפיות ולהיות בחברת בני גילם. תנועות הנוער היהודיות הראשונות קמו בגרמניה ובפולין במהלך המאה ה־19, והן צמחו משום שעל יהודים נאסר להשתתף בתנועות הנוער המקומיות.
״מוזר היה לראות את עשרים וכמה הבחורים והבחורות היהודיים עומדים מול האויב החמוש והעצום הזה שמחים ועליזים. למה שמחים ועליזים? ידענו: סופם יבוא״. כך העידה צביה לובטקין, ממקימי הארגון היהודי הלוחם (אי״ל), במשפטו של אדולף אייכמן, וכוונתה היא שלארגוני הנוער היה תפקיד חשוב בשמירה על המורל ועל קור הרוח במציאות הקשה.
מלבד אי״ל פעלו בגטאות תנועות כמו ״השומר הצעיר״ (שהוקמה ב־1912) ו״בני עקיבא״ (שהוקמה ב־1929). התנועות קיימו שיעורים כתחליף לבתי ספר, ערכו סמינרים, פעילויות וכינוסים בנושאים ערכיים ואף הבריחו נשק ומזון מ״העולם שבחוץ״ אל תוך הגטאות.
בתקופת השואה נלחמו תנועות הנוער על שגרת החיים השפויה ועל קיום אורח חיים נורמלי ככל האפשר. הן סיפקו לבני נוער יהודים הזדמנות נדירה להיפגש, לדבר ולהכיר זה את זה ושימשו מעין ״קבוצת תמיכה״ חברתית. עם התפשטות השמועות על הטבח שמבצעים הנאצים ביהודים החלה גם התארגנות של תנועות הנוער לתנועות לוחמות. צביה לובטקין, למשל, הייתה שותפה בארגון המלחמה מתוך הגטו עצמו והייתה מראשי מרד גטו ורשה. חבריה כינו אותה ״צביה החד־פעמית״, ואומץ הלב שבו פעלה אכן מעורר השראה עד היום.

 


להשמיע קול: עיתונים יהודיים בגטו

 


ארגונים מחתרתיים ותנועות נוער הדפיסו עיתונים חשאים בעברית, בפולנית וביידיש, והם בעצם שימשו כמקור המידע היחיד על המתרחש בעולם ובחזיתות המלחמה. העיתונים נתנו לנוער היהודי כוח, דחפו אותו להילחם ולמרוד, והכול בשם המטרה לעבור את התקופה הקשה ולהגיע לארץ המובטחת. בנוסף, שימשו העיתונים גם במה לסופרים ולמשוררים רבים. אלה פרסמו יצירות מעוררות השראה שנטעו בקרב היהודים כוח ותקווה.

 


להציג את הכאב: תאטרון ומוזיקה

 


בגטאות הוקמו תאטראות יהודיים שפעלו כדי לספק תרבות לתושבי הגטו, ומטרתם הייתה להשכיח, ולו לכמה שעות, את החיים הקשים שמחוץ לאולם. תאטרון ידוע במיוחד, שבהשראתו אף נכתב המחזה “גטו” של המחזאי יהושע סובול, הוקם בגטו וילנה, והועלו בו הצגות, קונצרטים והרצאות. התאטרון נתן הזדמנות לשחקנים ולצופים להישאב לחיים אחרים, לשחק, להשתחרר ולצחוק, והפך לסמל לאיתנות הרוחנית של היהודים הכפופים למשטר הנאצי. פעילויות התאטרון הפכו לאירוע חברתי למבוגרים, נוער וילדים כאחד, ואף הוקם בו בית ספר למוזיקה, שם למדו כמאה תלמידים, שהרכיבו תזמורת, מקהלה ולהקת תאטרון.

 

טיפול באמצעות מילים: כתיבת יומן

 


גם כתיבת יומן שימשה את בני הנוער בתקופת השואה כאמצעי לשמור על צלם אנוש ולפרוק את רגשותיהם על הנייר. בתום המלחמה פורסמו יומנים רבים, והם מאפשרים ללמוד על המציאות המורכבת שאיתה נאלצו היהודים להתמודד במשך שנים ארוכות.
הדוגמה המוכרת ביותר, כמובן, היא יומנה של אנה פרנק, שאותו פרסם אביה אוטו לאחר המלחמה. ״אני מקווה שאוכל לגלות לך את כל מה שלא יכולתי לגלות עד עכשיו לאף אחד, ואני מקווה שאמצא בך ידיד נאמן ותומך״, כתבה אנה פרנק ביומנה, ואכן, כל מי שאי פעם כתב יומן אישי יכול להסכים שהיומן משמש כ"פסיכולוג" בשעות הקשות ביותר. משפט אחר וידוע לא פחות שכתבה אנה ביומנה הוא ״הנייר סבלני מבני אדם״.
במשך שנתיים כתבה אנה ביומנה את כל קורותיה, ובמרוצת השנים הפך היומן הזה לסמל הילדות בשואה. אנה כתבה חוויות אישיות, ואנו הקוראים יכולים לדמיין ממילותיה את מקום המסתור הדחוק שבו העבירה חלק ניכר מחייה הקצרים ואת הגזרות הכבדות שהוטלו בהדרגה על יהודי אירופה, כפי שהן מתוארות ביומנה.

 


הליגה היהודית: קבוצת כדורגל

 


בגטו טרזיינשטאט שבצ׳כיה הקימו היהודים קבוצות כדורגל. הליגה פעלה במשך שלוש שנים, ושורדי הגטו העידו כי הקבוצה סיפקה אפשרות לברוח מהיום־יום הקשה אל הספורטיביות החיובית, ההנאה והבידור שבמשחק. הליגה אפשרה לשחקנים לפתח את היכולות הגופניות שלהם, להתנסות בעבודת צוות, לשתף פעולה, להפעיל את גופם ובסופו של דבר נתנה להם כוח להמשיך ולהילחם גם מחוץ למגרש. מדי יום ראשון הגיעו אלפים מתושבי הגטו לצפות במשחק השבועי, ובין הצופים היו ילדים ובני נוער רבים, שהערצתם לשחקני הכדורגל הייתה להם כקרן אור במציאות חייהם האפלה. "הליגה סיפקה ליהודים הכלואים בגטו מעט שמחה במקום שבו אי אפשר היה לשמוח", כך סיפר בעבר פטר ארבן, מכוכבי הליגה, בריאיון לאתר Ynet. הציטוט המצמרר הזה עוזר להבין במעט את התחושות המעורבות שהיו מנת חלקם של הצופים באירועי הספורט המיוחדים הללו. משחקי הכדורגל השבועיים סיפקו רגעי הנאה ואושר, ואלה היו נדירים בשנות המלחמה.

 

 

(מאת כת״צ עמנואל ברוזה | בעריכת כת״צ עילי שמעוני