סלבס

(צילום: ערן לוי)

אושרת אינגדשט מדברת איתנו על החיים ככוכבת נוער

קנתה אותנו! 

 ראש אחד   |   16/09/2016  |    |    |    | 

 

 

אם אתם צופים אדוקים של "שכונה", אין סיכוי שאתם לא מכירים את אושרת אינגדשט. אם מסיבה לא ברורה אתם לא צופים בסדרה, שחזרה החודש לעונה שנייה בערוץ ניקלודיאון לצופי הוט, נספר שאושרת בת ה־25 מגלמת את לילוש, חברתה הטובה ביותר של ויקי בן־דוד (עומר גולדמן). בעוד חבריה לשכונה מסתבכים בצרות בחיפוש אחר הרפתקאות שונות ומשונות, לילוש מוצאת את עצמה לא פעם על תקן קול ההיגיון והמצילה השכונתית.

 

זו סדרת נוער, אז יאללה

 


ב־2014, אחרי לימודי משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין, פיתוח קריירה ענפה בתאטרון וכמה תפקידי אורח בטלוויזיה, קיבלה אינגדשט את תפקידה של לילוש בסדרת נוער חדשה מבית היוצר שלגיורא חמיצר ("השמינייה"), והיא לא תיארה לעצמה את ההיסטריה שתגיע בעקבותיה.

 


את משחקת בתאטרון כבר ארבע שנים. איך הגעת לשחק בסדרת נוער?

 


"במשך תקופה ארוכה שמעתי שכל החברות השחקניות שלי נבחנו לדמות של לילוש. כשהסוכנת שלי שלחה אותי לאודישן, היה לי לא נעים שאני מתמיינת לאותו תפקיד, אבל הבנתי שצריך לעשות הפרדה בין חברות לעבודה. אחרי חודשיים הזמינו אותי לאודישן נוסף מול עומר גולדמן. התחברנו מהשנייה הראשונה. שתינו אוהבות את אותה המוזיקה וכנערות הסתובבנו באותה סביבה".

 


עד כמה זה שונה מהתאטרון?

 


"בתאטרון אתה נכנס לחדר חזרות לחודשיים וחצי ולאט־לאט מתחבר לאנשים ומכיר אותם. זה גורם לך לפתח קשר יותר עמוק. בטלוויזיה אמנם יש חזרות, אבל לא באופן יומיומי במשך שלושה חודשים, אז ההיכרות היא קצת יותר שטחית ולפעמים צריך לכפות אותה כדי שהחיבור יקרה יותר מהר".

 


כמה זמן ארכו הצילומים של "שכונה"?

 


"צילמנו בממוצע במשך שלושה חודשים, שזה מאוד מכובד לסדרת נוער. כשהתחלנו לצלם, אנשי הצוות אמרו שזו אחת מסדרות הנוער שהכי משקיעים בה, ורואים את זה. אני כל כך גאה בתוכן ובאיכות של 'שכונה'. לא מתפשרים ואומרים 'זו סדרת נוער, אז יאללה'. אני זוכרת שבתור ילדה לא בהכרח יכולתי להבין את ההתמודדות הכלכלית של אימא שלי. אתה חי את העולם שלך, את החברים שלך, את איך שאתה נראה, ולא בהכרח חושב אם ההורים מסוגלים לקנות לך את הג'ינס הזה או את הטלפון ההוא. זה מדהים בעיניי שמראים לצופים שאלו החיים ולא מביאים רק פנטזיה על דברים שהם תלושים מהמציאות. מגיעה לגיורא הוקרה עצומה מכל הורה שהילד שלו צופה בסדרה".

 


את שרה את שיר הפתיחה של הסדרה. איך זה קרה?

 


"התכנון היה שכמה מאיתנו נשיר אותו. הגעתי לאולפן ההקלטות עם ליהי קורנובסקי, ניר חלפון ועידן שקרוקה (המגלמים את אגם, אודי ומצליח בהתאמה. א"א), וכל אחד נכנס בתורו להקליט. כמה ימים לאחר מכן ביקשתי מגיורא שישלח לי סקיצה של השיר כי הסתקרנתי לשמוע את התוצאה הסופית. הוא שלח לי את הסקיצה ואמר 'זה יצא די את'. כשהקשבתי לשיר, פתאום שמעתי רק את עצמי".

 


שאר החבר'ה לא התבאסו על זה?

 


"אני לא חושבת. הם החמיאו, לא הרגשתי שהייתה שם באסה".

 

???????????????????????????????????? (צילום: ערן לוי)

 

רוצה ליצור ולשחרר

 


בואו נחזור רגע להתחלה. אושרת גדלה בבית דתי שבו תמיד שרו סביב שולחן השבת. וכאחות לשלוש זמרות מפורסמות - איילה, מרי ומלכה אינגדשט - לא פלא שגם היא מצאה את עצמה על הבמה.

 


מתי התפתחה אצלך האהבה למקצועות הבמה?

 


"המפגש הראשון שלי עם תאטרון היה כשאחותי איילה התקבלה להצגה ב'הבימה'. אני זוכרת את האווירה ששררה באולם. ברגע שהשחקנים עלו לבמה, הייתי מרותקת. ואז בכיתה ז', כשלמדתי באולפנה, חברה שמעה על חוג תאטרון במתנ"ס והחלטנו לנסות, אבל לא סיפרתי על זה לאף אחד. שם הבנתי שאני לא יכולה לעשות שום דבר אחר. בתחילת כיתה ט' באתי הביתה אחרי יום ארוך של לימודים ואמרתי לאימא שלי: 'אני לא מוכנה ללמוד יותר באולפנה. או שאת מעבירה אותי למקיף חילוני, שיש בו מגמת תאטרון, או שאני לא לומדת יותר'. נשארתי בערך שבוע בבית עד שיום אחד היא אמרה לי: 'קומי, אני מעבירה אותך בית ספר'".

 


כל המשפחה שלך חזרה בשאלה?

 


"אימא שלי עדיין דתייה, יש לי שתי אחיות חרדיות, אחות אחת שומרת מסורת ואחת חילונית. ייאמר לזכות אמי שהיא אדם מאוד פתוח. היא מתעקשת איתך, אבל רק עד גבול מסוים. היא תמיד רצתה שנלך בדרך שלה, אבל בסופו של דבר הכי חשוב לה שנהיה מחונכות ושנשמור על הערכים שהיא הקנתה לנו".

 


אנחנו יכולים לצפות לקריירה מוזיקלית בהמשך?

 


"כן. אני שרה מגיל צעיר, אבל האחיות המדהימות שלי הציבו לי רף מטורף. תמיד הייתי בספקות אם אני שרה מספיק טוב. כשהגעתי לסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, כולם התפעלו מהקול שלי. שם הבנתי שהקריירה שלי הולכת להתפתח גם לכיוון הזה. בשנה האחרונה התחלתי לאסוף חומרים לאלבום. אני לא יודעת אם הוא יצא בשנה הקרובה, אבל אני כן מחפשת ליצור ולשחרר. חשוב לי להתפתח גם כזמרת ולא רק כשחקנית".

 


איך את מסכמת את לימודי המשחק?

 


"השנה הראשונה הייתה שוק. באתי סגורה וביישנית וניסיתי להסתדר עם כולם. היה לחץ עצום סביב מחשש שיגדעו לך את החלום. אחרי המחצית הראשונה העיפו מלא חברים שלי, ופתאום קלטתי איפה אני נמצאת. כדי שלא יעיפו אותי, ניסיתי להשתנות ולחקות אנשים אחרים, ודווקא אז יורם אמר לי: 'מה קרה לך? איפה הבחורה שאני מאמין בה?'. בסוף שנה א' הבנתי שעליי ללכת עם האינטואיציה שלי ולהיות מי שאני. בשנה ב' חזרתי לעצמי ומאותו רגע הייתה לי חוויה נהדרת".

 


את התפתחת בעולם הבידור בדרך הקונבנציונלית, אך בשנים האחרונות יש לא מעט אנשים שצומחים מרשתות חברתיות ומקבלים תפקידי משחק. את מרגישה שפספסת משהו?

 


"ממש לא. אני חושבת שבית הספר עשה לי רק טוב. חשוב להתמקצע במה שאתה עושה, זה נותן לך כלים. אנחנו באים עם כישרון, אבל צריך ללמוד את המבנה והחוקים. אמנם יש שחקנים שהם עילוי, שלא למדו משחק ולא היו צריכים ללמוד, אבל אני חושבת שצריך לכבד את העובדה שמדובר במקצוע לכל דבר. בגיל 15 נבחנתי ל'כוכב נולד' וביקשו ממני לבוא לאודישן נוסף, אבל התחרטתי ואני שמחה שזה קרה. הדרך שעברתי הייתה כל כך משמעותית עבורי. בית הספר למשחק עיצב אותי, ולמדתי בזכותו להכיר את עצמי. יצירה צריכה להגיע ממקום של בגרות, אחרי שעברת דרך".

 


עברת לתל אביב לפני הלימודים?

 


"כן. שכרתי דירה בשכונת התקווה. היה מעניין. הכול מלא באנשים ובצבעים ויש משהו מאוד חם שם. זה מאוד שונה ממרכז תל אביב, שם אני גרה היום. התחברתי מאוד לכולם, אולי כי הם הזכירו לי את הבית".

 


ב"שכונה" יש הפרדה בין השכונקים לנרקיסים. כשגרת באשדוד הרגשת שהבדלי המעמדות הללו קיימים גם במציאות?

 


"הרגשתי את זה. אולי לא בשכונה עצמה, אבל בדברים קטנים כן: כשיש מסיבת כיתה והולכים לקניון אבל לא כולם באים, כשלילד הזה יש טלפון סלולרי ולך אין, כשאת הילד ההוא באים לאסוף עם האוטו ואותך לא. ילדים תמיד היו מדברים על מה שאבא שלהם קנה להם".

 


יצא לך לפגוש ילדים שחוו זאת על בשרם ודיברו איתך על זה אחרי עליית התכנית?

 


"אני זוכרת שילדה ממשפחה קשת יום כתבה לי שהיא ממש שמחה שאנחנו נוגעים בנושא ושזה מחזק אותה. מרגש אותי שאנחנו מבהירים שלא צריך מיליונים כדי להיות שמחים ומאושרים. לא הכול סובב סביב כסף, למרות שלצערי זה הדבר הראשון שאנשים חושבים עליו היום, כי כסף כביכול יהפוך אותנו למוצלחים. זה לא נכון. מה שמשנה הם האישיות והערכים שלנו".

 

???????????????????????????????????? (צילום: ערן לוי)

 

צבע עור לא אמור להוות מכשול

 


זה לא סוד שהקהילה האתיופית לא מקבלת מספיק ביטוי בעולם הבידור. בעולם שבו לתקשורת יש משקל רב בעיצוב דעת קהל או לחלופין בהעצמת סטראוטיפים יש חשיבות רבה לכל דמות אתיופית המופיעה על מסך הטלוויזיה שלנו. לא יכולנו שלא לבדוק מה דעתה של אושרת בנושא.

 


בשנים האחרונות בכל פעם שבחורה מהעדה האתיופית התפרסמה, לדוגמה טהוניה רובל או טיטי איינאו, הפכו אותה לנציגת הקהילה. את מרגישה שגם את נושאת איזה דגל?

 


"לא כל כך. תמיד מדברים איתי על העדה שלי, וזה בסדר, אני לא מתביישת בה. אני שמחה שיש ביטוי לקהילה, אבל זו לא המטרה שלי. אני לא מנסה לייצג אף אחד חוץ מעצמי, אבל אם האמנות שלי יכולה להיטיב עם אחרים, זה נהדר".

 


ב"שכונה" רואים מיד שהדמות של לילוש מוגדרת כנערה שהיא גם אתיופית ולא בתור "הנערה האתיופית".

 


"בדיוק! לילוש לא תוכננה להיות אתיופית, ורוב הבנות שנבחנו אליה לא היו אתיופיות. אני לא שופטת את מה שיש היום בטלוויזיה כי זה מגיע ממקום של חוסר היכרות. לילוש היא מכלול של רגשות, כמו כל אדם אחר, ולדעתי גיורא הוא הראשון שהציג דמות אתיופית כך".

 


היו פעמים שלא הזמינו אותך לאודישן בגלל המוצא שלך?

 


"ברור, זה קרה לי לא מזמן. נורא רציתי להיבחן לסדרה שיש בה המון תפקידים של נשים, ולא הסכימו להזמין אותי כי בסיפור שעליו מבוססת הסדרה לא הייתה דמות אתיופית. הסבירו לי שרוצים שההפקה תהיה כמה שיותר קרובה למציאות, אבל בסופו של דבר מדובר בסדרה, לא במציאות. אני מאוד אוהבת את צבע העור שלי, אבל זו פעם ראשונה שהרגשתי שהוא יכול להוות לי מכשול. מעולם לא חשבתי שאפסיד משהו בגלל שאני אתיופית. רציתי שייתנו לי הזדמנות, כי אני יודעת שיש לי מה לתת. מנגד, חשוב לציין שיש מקומות כמו 'שכונה' ו'הבימה', שם לא שיחקתי עד היום תפקיד אחד שמוגדר כ'אתיופי' או כ'אפרו־אמריקאי'".

 


חווית מקרים של גזענות כלפייך?

 


"בתור ילדה לא חוויתי מקרים קיצוניים, אבל היו אנשים שקראו לי "כושית!" כשהלכתי עם חברות ברחוב. התפיסה שלך תלויה בבית ממנו אתה בא. אימא שלי היא אישה מאוד אסרטיבית וחזקה. כשסיפרתי לה, היא אמרה: 'אז מה? זה לא נכון? את לא חומה?'. למדתי להתמודד עם זה ואף פעם לא בכיתי או התרגשתי משמות גנאי.


אחרי הריב של ויקי ולילוש בעונה הראשונה של 'שכונה' נוצרו מחנות של מעריצים, שבחרו צד במריבה. ילד אחד כתב לי באינסטגרם: 'לכי, לכי, יא כושית מגעילה'. אם בתור ילדה היו זורקים לי מילה ברחוב ואז היא הייתה נעלמת, עכשיו דברים השתנו. כשזה חשוף ככה, אתה מבין את הכוח של הביטוי וזה היה ממש לא נעים. פתאום הבנתי ללבם של ילדים הסובלים מבריונות. הרשתות החברתיות יכולות להיות חיוביות אבל גם מאוד מסוכנות. החלטתי לא להגיב לו, ובתוך שתי דקות ילדים אחרים הגיבו לו שהוא גזען ושהוא לא יכול להתבטא ככה".

 


עכשיו רוב התגובות שאת מקבלת הן חיוביות?

 


"כן. הרבה ילדות אתיופיות מספרות לי שהן לא האמינו שיוכלו להיות שחקניות ושאני נותנת להן מוטיבציה, כוח ואמונה שזה אפשרי. זה מרגש אותי. אני לא שואפת להיות חלוצה או מייצגת של קהילה, אבל הדברים האלו עושים לי את היום. אם הצלחתי לגרום לילד להאמין בעצמו, מי צריך יותר מזה?"

 

 

צילום: ערן לוי צילום: ערן לוי

 

(אריאלה אביר/ariela.rosh1@gmail.com)

 

לערוץ היוטיוב של אריאלה, לחצו כאן.