היי קוראים לי ליאב ואני גר בחיפה. בקרוב אני כבר אהיה בן 17, מה שאומר שאני כבר שנתיים נמצא מחוץ לארון בתוך מערכת החינוך ובכלל. יציאה מהארון היא לא רק תהליך של הבנה וקבלה עצמית, בשבילי היא הייתה חוויה של חישוב המסלולים והדרכים שלי בעתיד ובמשך השנים. אני הבנתי שאספוג אלימות כזאת או אחרת, אבל לא ברמה הזאת. אם הייתם אומרים לי שהיציאה תהיה כרוכה בתחושת פחד, חרדה והתכנסות פנימית, אולי לא הייתי עושה זאת. אני התחלתי לספר בכנות מוחלטת כבר בתחילת כיתה ט', וכל השכבה בסופו של דבר הבינה. היו אנשים שקיבלו אותי ואותם אני שמרתי הכי קרוב. לעומתם, היו אנשים שבחרו להשתמש בזהות שלי כנגדי, ואותם הרחקתי בלי שום מחשבה מתמשכת או הרהורים. בכל זאת יצא לי להתקל בהם כמה פעמים, בעיקר בטיולים ואירועים שכבתיים.

בטיול השנתי הראשון מאז היציאה חלק מהבנים לא רצו לחלוק איתי את האוהל, במחשבה ש"אאנוס" אותם ואבצע בהם מעשים מגונים, והחלק האחר ראה בכל דבר בי כלגיטימציה לזרוק לעברי הערות משפילות ושטחיות. נצמדתי לחברות שלי וספגתי כל מילה ומילה, הרגשתי שאני לא מסוגל לפנות לאף מורה. פעם אחרת, הייתה אמורה להיות מסיבת בריכה שכבתית, וקבוצה מסוימת של בנים החליטה בפה אחד שהיא לא תקח חלק, רק בגללי. לא, סליחה, בגלל הבורות שלהם. מיותר לציין שלאותה מסיבה לא הגעתי, הרגשתי כמו אורח לא רצוי, אבל לא הייתי מוכן לוותר. אספתי רשימה של כל אותם הבנים, פניתי למחנכת שלהם וליועצת השכבה, ודרשתי שלא אהיה איתם באותה הכיתה בעתיד.

המערכת הביעה צדק, וכרגע אני נמצא עם מחצית מהם באותה הכיתה. "אם יקרה משהו נטפל בזה בחומרה", אמרה כל מורה וכל יועצת כששיתפתי איתן את הבעיה. אנחנו אמורות ואמורים להבין שלהט"בופוביה, עם כל האלימות שחבויה בה, היא גם הדרך שבה מסתכלים על אחרים. אותי ראו כתגית, כמיניות שלי. כאילו המילה "הומו" חרוטה לי בפונט 40 על המצח. הרגשתי שכל בגד, כל מילה, כל התנהגות, כל הרגשה, זה מאפיין "הומואי" שאני זורק לאנשים מסביבי בפרצוף.

אז לא - זה בסך הכל חלק ממני. התסרוקת והצבע שהיה לי בשיער לא היו הצדקה לפעם ההיא בה נערים הלכו אחריי ברחוב מול בית הספר וזרקו לעברי הערות בנוסח "מקבל בתחת", גם לא לפעם ההיא בה מישהו הלך לעברי בקריאות של "בן או בת?" במשך דקות ארוכות, גם לא לפעם ההיא שמישהו הצמיד אותי לקיר במסדרון וצווח עליי "אחותי" ו"יאחתי" וגם בסופו של דבר, לא לפעם ההיא בשיעור ספורט בה אדם מסוים חיבק אותי מאחור בזמן שאמרתי בבירור "לא" וניסיתי להתנגד, והמורה צפה ונפנף את המקרה.

אף נערה ונער לא אמורים לחוות פגיעות כאלו, בין אם הן מילוליות, פיזיות או מיניות, רק בגלל החושך שנמצא לחברה בעיניים. אני לא אמור להרגיש לבד בפני כל המערכת, שכל רגע מקשטת את הקירות בשלטים של קבלת האחר ומה היא ההגדרה להומו. עם כל הכבוד לחינוך, ועם כל הכבוד לססמאות קצרות וקיטשיות, קודם כל צריך לגרום לכל בנות ובני הקהילה להבין שיש להן ולהם את האפשרות לגשת לעזרה וליווי רגשי בכל המסע הזה. עזרה תמיד אמורה להיות נגישה, והתלמידות והתלמידים לא אמורים להרגיש לבד עם כל חוויה מפחידה ופגיעה רודפת. אני פחדתי והסתתרתי בלי סוף, עד שהגעתי לנקודה בה הקאתי החוצה את האלימות שבלעתי, והבנתי שזאת לא אשמתי.

בתי הספר חייבים לטפל במקרים של אלימות להט"בופובית, ולהעלות את המודעות לכך, למעני, למען הטרנסית בת ה-16 שנמצאת בארון, למען הביסקסואל שהפנים את זהותו, למען הלסבית שחווה הטרדות מיניות מתמשכות בבית ספרה על ידי הבנים, ולמען כל נערה ונער, תלמידה ותלמיד, שהולכים כל יום לבתי הספר ויושבים בכיתות. החיים והזהויות שלנו הן לא קישוט או הצדקה לאלימות, הן חלק חשוב שאתם- המערכת, לא יכולים למחוק או לנפנף הצידה.

הצטרפו אלינו במוצאי שבת ה-11.8 בשעה 20:00 לצעדת הנוער הגדולה לציון 9 שנים לרצח בברנוער, שתצא מבית הברנוער הישן בשד' רוטשילד פינת נחמני ותסתיים בעצרת הנוער המרכזית בכיכר הבימה בה ישתתפו גם סטפן לגר וסתיו סטרשקו. 

נוער גאה? מתלבטים לגבי הזהות המינית או המגדרית? הצטרפו ל"איגי" - ארגון הנוער הגאה. לפרטים כנסו לאתר igy.org.il או שלחו הודעה בווטסאפ 054-9119726 | 054-9119718