מגזין

(צילום: shutterstock)

טור דעה: לא צריך לבטל את המשלחות לפולין, צריך לשנות אותן

"כשמופעלות על התלמידים בפולין מניפולציות רגשיות, אפשר להבין למה הם רוצים להשתחרר בלילות".

 ראש אחד   |   05/05/2016  |    |    |    | 
shutterstock_365475926 (צילום: shutterstock)

"כשמופעלות על התלמידים בפולין מניפולציות רגשיות, אפשר להבין למה הם רוצים להשתחרר בלילות".

 

 

בשנים האחרונות אנחנו שומעים יותר ויותר קולות הקוראים לבטל את משלחות התלמידים לפולין. הסיבות רבות ומגוונות: חלק מהמתנגדים טוענים שמדובר ב"טיול שנתי לאושוויץ" ושהנסיעה מוזילה את ערכה של השואה. אחרים אומרים שהטיול לא באמת מלמד דבר על השואה ושמטרתו העיקרית היא לייצר חיילים טובים יותר. ביקשנו מאחת הכתבות הצעירות שלנו, קרן קוזלוב, תלמידת י"ב בבית הספר "תלמה ילין", שתספר לנו על המסע שלה ועל החוויה שהיא עברה. מסקנתה: לא צריך לבטל את המשלחות, אך צריך לשנות אותן מהיסוד.      

 

בשנה שעברה, בשיא החום של סוף אוגוסט, יצאתי למסע לפולין. זה היה סוף החופש הגדול ובדיוק סיימתי משלחת מדהימה עם גרמנים וישראלים (כן, יש משהו מעט אבסורדי ומדהים ביציאה לפולין אחרי שבועיים מדהימים עם גרמנים). לא יצאתי למסע בשביל הצחוקים באוטובוס או כדי "לשתות" בוורשה, אלא כדי לראות במו עיניי את מה שמדברים אליו כשאומרים "מיידנק", "טרבלניקה", "אושוויץ" או "תאי גזים".

 

חשוב ללמוד על מלחמת העולם השנייה בכיתות. להבין את השואה ולהכיר את ההיסטוריה של קבוצות מיעוט אחרות (הרי גם הצוענים, קהילת הלהט"ב ואחרים הושמדו). אבל זה דבר אחר לחלוטין לעמוד בפולין, להתבשל מחום או לקפוא מקור ולראות את הזוועה בעיניים.

 

אל המסע לפולין יצאתי יחד עם התיכון שלי, "תלמה ילין". ארבע כיתות בשכבה, תלמידים מלאי הורמונים, רצון לצחוק באוטובוס ולהתגבש. מצד אחר, מעולם לא ראיתי כבוד גדול כל כך לזיכרון השואה או מוטיבציה כה גדולה ללמוד על אודותיה. לא היה יום במסע שלא למדתי והעמקתי עוד את הידע שלי על השואה. למדנו על פעילות תנועות הנוער היהודיות בשואה, על הלך הרוח הגרמני שהוביל אותם לעשות את מה שעשו, דיברנו על איך הרגיש חייל נאצי שהורג יהודים וחוזר הביתה אל משפחתו בסוף היום. דיברנו על רעיונות מופשטים, פילוסופיים ואוניברסליים - כי השואה היא לא רק שלנו, היהודים, היא משמשת תמרור אזהרה לכל העולם.

 

מהמסע שלי לפולין זכורים לי שני רגעים די מטרידים שבעקבותיהם החלטתי לכתוב את הטור.

 

הרגע הראשון קרה באושוויץ. כמה כיתות מתיכון אחר ישבו במעגלים על הרצפה מחוץ למוזאון אושוויץ. המדריך של התלמידים עבר בין הקבוצות, מחזיק סמארטפון בידו, והשמיע להם שיר מלא פאתוס, אולי "כשהלב בוכה" או "התקווה". מהתלמידים היה מצופה לבכות ולהראות רגש. לא הייתה שום שיחה עמוקה על הנושא, רק תחושת קורבנות גדולה. מה אותו מדריך לימד את הילדים? אני לא יודעת.

 

הרגע השני קרה בטרבלינקה, לקראת סיום המסע שלנו. בטרבלינקה לא נשאר דבר מלבד אנדרטה גדולה. הגענו למחנה בצהריים המאוחרים, ואיתנו ביקר באתר תיכון נוסף. כמיטב המסורת, היינו לבושים בחולצות שעליהן כיתוב המסע והצטיידנו בגיטרות, ואילו התיכון האחר שכר משאית שלמה עם ציוד הגברה לטקסים. התיכון העמיד סידור מיקרופונים גרנדיוזי והטקס שלהם נפתח בקולות רועמים ומלחיצים של שקשוק רכבות וצלצולי קטר. מיד לאחר מכן פצחו בשירה מקהלה נרגשת. התלמידים הרבים התעטפו בטליתות, בכו, התפללו. מה בין זה לבין טקס ההנצחה הצנוע שהיה ראוי לקיים? איפה הלימוד כאן? לדעתי, מדובר במניפולציה רגשית.

 

לטעמי, כל אחד רשאי להגיב לזוועות השואה בדרכו. אישית, אני לא בכיתי בפולין אפילו לא פעם אחת, אבל זה לא אומר שלא הזדעזעתי ולמדתי. הלכתי ביער לופוחובה עם מצלמה וצפיתי בחברים שלי מנגנים בגיטרה, מתפרקים בבכי ומדליקים נר זיכרון. הרגשתי מעט רע עם עצמי, אך הבנתי שההנצחה של השואה היא גם אישית, לא רק קולקטיבית. מי שמדריך מסעות בפולין אמור להבין את זה. הוא אמור להיות אכפתי ורגיש ולא לעודד תלמידים לבכות כי "ככה צריך" או כי "זה מה שמקובל". המסעות לפולין צריכים לדון בשואה הן בהקשר הלאומי שלנו, של עם ישראל, הן בהקשר הרחב, ההיסטורי, האוניברסלי, של מלחמת העולם השנייה; איך השפיעה השואה על העמים האחרים באירופה? מה קרה למתנגדי המשטר הנאצי? איך פעלו תנועות הנוער בשואה? על מה חלמו בשואה? מה רצו להשיג מי שהתקוממו?

 

ולסיום, אמירה מעט פרובוקטיבית. כשמופעלות על התלמידים בפולין מניפולציות רגשיות, אני יכולה להבין למה הם רוצים להשתחרר, לחגוג ולתמרן את המאבטח הפולני כדי לברוח באמצע הלילה. זה סיוט להתבשל בחום או לקפוא בקור, לבכות כשאומרים לך לבכות ולהצטלם בפרצוף עצוב ליד מיידנק. אולי מנהלי המשלחות צריכים להבין למה זה קורה במקום להזדעזע מהתופעה בכל פעם מחדש. 

 

אל תבטלו את המסעות לפולין, הם חשובים. שנו אותם.

 

(כת"צ קרן קוזלוב / keren.rosh1@gmail.com)