מגזין

(צילום: shutterstock)

חיות ושות'

על ליקוקים, ליטופים ושערות על הבגדים... יצאנו לראיין חבר'ה שיעידו שלפעמים מעשה טוב גורר המון אהבה!

  |   28/04/2017  |    |    | 

איזה כלב אתם הכי אוהבים? שרפיי? האסקי סיבירי? אולי בולדוג צרפתי? ומה לגבי חתולים? לפני שאתם רצים לקנות גור מיוחס מכל המרבה במחיר, עצרו רגע ותחשבו. אולי כבר יש חבר קטן בכלבייה שמחכה לתת לכם את כל אהבתו. אחרי הכול - אהבה לא בוחרים. על כך מעידות שיר (17), מירב (16) ודורין (19), שאימצו לחייהן וללבן בעלי חיים אסירי תודה.

אהבה ממבט ראשון

איך הכרתם?

כשמתאהבים בחיית מחמד זה לא תמיד מתוכנן, כמו הרבה דברים בחיים. לפעמים, מכורח הנסיבות פתאום מתאהבים ביצור קטנטן שרק רוצה ליטוף ולפעמים הוא בוחר בנו יותר משאנחנו בוחרים בו. זה בדיוק מה שקרה לשיר, גלי, מירב ודורין.

ספרו לנו על הרגע שבו הכלבים החמודים כבשו את לבכן.

מירב: "לאחר שאיבדנו כלב אהוב, משפחתי החליטה להתגבר על הכאב ולהציל כלב חדש. רצינו לאמץ כלב מ'תנו לחיות לחיות' כי לקנות גור לא נראה לנו הגיוני, כי זה לא משהו שאמורים לסחור בו. ברגע שראינו את לילה באתר של העמותה, ממש נדלקנו עליה ומיד נסענו לעפולה לאמץ אותה".

שיר: "את מובי קיבלנו אחרי שנזרק מתכנית לאימון פוינטרים בארצות הברית. הוא פוינטר גזעי, שלא צלח את תכנית האילוף לכלבי משטרה. למרבה המזל, ארגון בשם מיד אטלנטיק שאוסף פוינטרים שנזרקו לרחוב, פרסם את התמונה והסיפור שלו באינטרנט. האמא החורגת שלי ראתה את התמונה ואימצה אותו. כשהיא עלתה לארץ והצטרפה למשפחה שלנו, היא הביאה אותו איתה. פגשתי את מובי לראשונה כשהוא היה בן שנתיים והיום הוא כבר בן תשע".

דורין: "יום אחד אמא שלי חזרה הביתה וסיפרה שראתה ארגז עם שלושה גורי חתולים פצפונים. הבנתי שאם הם יישארו כך הם לא ישרדו, אז לקחתי אותם בעצמי. הלכתי איתם לווטרינר, האכלתי אותם כל שלוש שעות, גם בלילה. רק אחד מהם שרד ובגלל פרוותו האפורה קראתי לו סילבר. הוא גדל עם קצת בעיות בריאותיות, אבל הוא כל־כך אנושי!".

לילה ומירב

איך חייכן השתנו בעקבות האימוץ?

מירב: "לילה כל־כך מלאת שמחה. היא ממש אנושית ואוהבת. היא משמחת את כולם בבית וזה פשוט כיף. היא חלק חשוב מאוד בחיים שלי".

שיר: "לצערי מובי שלנו חולה. היו לו דלקות אוזניים שגרמו לו להתחרש והיה חשש שיש לו סרטן בעצמות. אז כל חודשיים אנחנו אומרים לעצמנו 'טוב, זה כבר הסוף שלו. הוא הולך למות'. יש לו תקופות שהוא לא קם, לא אוכל ולא שותה, אבל הוא תמיד נאחז בחיים. זה מחזק ומחמם לראות שהכלב הכי חולה בעולם עדיין מכשכש בזנב בכל פעם שאני מגיעה הביתה".

דורין: "פעם אחת סילבר נפל מגובה רציני, איבד את ההכרה והתחיל לאבד נוזלים. זה היה ביום הזיכרון וכולם כבר היו בטקס ולכן כשהתקשרתי להורים שלי הם לא ענו. התחלתי לבכות, עשיתי לו החייאה ועיסויים אבל הוא לא זז. עשיתי כל מה שזכרתי מהדרכת מד"א ואז פתאום הוא חזר להכרה, בכה ואיכשהו קם על הרגלים. עד שהכרתי את סילבר, לא ידעתי כמה אפשר לאהוב יצור קטנטן ולדאוג לו".

הכתבה המלאה בגיליון החדש של ראש1.

(כת"צ תרזה בן ארי)