מגזין

(ידיעות ספרים)

הצצה לפרק הראשון של הספר "כמעט שם"

ספר התבגרות מרגש על נער בן 13 שמנסה למצוא את מקומו בעולם. 

 ראש אחד   |   02/05/2016  |    |    |    | 

 

פרק ראשון 

 

אמא ואבא הגיעו לבקר אותי בבית של דודה לאה. כבר שנים אני גר כאן, אבל אני עדיין קורא לו הבית של לאה. כמו תמיד, הם לא התעניינו בכלום, לא שאלו מה קורה בבית ספר, אם יש לי חברים, אם טוב לי. אבא שתק ואמא שתקה יותר.

 

שלושתנו ישבנו על המיטה בחדר שלי. אני באמצע והם מקיפים אותי. רציתי לברוח, אבל לא יכולתי לזוז, פחדתי. רציתי שזה כבר ייגמר. רק לאה היתה יכולה לשבור את השתיקה המרגיזה הזאת, אבל היא לא הסכימה להצטרף אלינו. "זה הזמן שלכם יחד," היא אמרה, כמו לפני כל פגישה. אף פעם לא הבנתי מה שווה הזמן הזה אם שום דבר לא קורה בו.

 

בזמן ששתקנו, אמא הוציאה מהתיק אלבום ישן של תמונות משפחתיות. כבר ראיתי אותו הרבה פעמים, ועדיין — בכל פעם שהוא נפתח אני מרגיש לא בנוח. הנה תמונה שלי ושל אחי יחד, השמות שלנו כתובים בעט אדום בוהק מעל ראשינו — קובי וזוהר. קובי מחזיק ביד שלושה חלקי לֶגו ומחייך חיוך ענק. אני מלטף את ג'ו החתול — שהגיע יחד איתי למשפחה. ראיתי שאמא מסתכלת רק לצד השמאלי של התמונה ולא מסיטה את המבט אל הילד השני שנמצא שם, כאילו הופנטה מכמה קובי דומה לה.

 

היא דפדפה באלבום ונעצרה בתמונה אחת שצולמה מרחוק ולידה כתוב בגדול: "קובי שלנו בן חמש היום — עד מאה ועשרים!" על ראשו כתר ובידיו מכונית אדומה שקיבל במתנה. אף אחד לא תיאר לעצמו שמכונית אדומה כזו תגיע בגודל אמיתי ותהרוג אותו בדיוק שנה מאותו יום — ביומולדת השישי שלו. אמא נשקה לתמונה ואבא ליטף אותה בעדינות. הם חייכו. אבא שאל אותי אם אני זוכר, ולא ידעתי לְמה הוא מתכוון. אם אני זוכר את התמונה? את קובי? את התאונה? את מכונית הצעצוע האדומה? החלטתי שהוא שואל על המכונית, אז עניתי — "כן." זכרתי אותה היטב, רציתי כל כך שהיא תהיה שלי.

 

בעצם יכולתי לא לענות, כי אבא לא הגיב, רק המשיך להסתכל באלבום. פתאום שמתי לב לתמונה שלא ראיתי אף פעם. שמתי את היד על האלבום, והתבוננתי בה: תמונה שלי, ולידה כתוב: "זוהר בן שלוש וקצת". רואים אותי צוחק ותופס לג'ו את הזנב בשתי הידיים. גם הרגליים של אבא מופיעות בתמונה. הסתכלתי עליו בדיוק כשאמר שהשיער שלי הפך למתולתל יותר עם השנים. ידו השמאלית נגעה בשיער שלי, וידה הימנית של אמא דפדפה לעמוד הבא.

 

הגענו לתמונה ללא כיתוב, שבה צולם מטבח גדול, עגבניות ומלפפונים פזורים על שַיש, חלון קטן פתוח ובמרכזו עומדת לאה — רזה בהרבה לעומת היום. המבט שלה מוסט הצדה במבוכה, והיד שלה נשלחת לכיוון המצלמה, כאילו היא מתחננת שלא יצלמו אותה. היא יפה כמו נסיכה מהאגדות. אמא המשיכה לדפדף באלבום, אבל כבר לא הייתי מרוכז. קולות של ילדים נשמעו מהרחוב, נראָה לי שהם רדפו זה אחרי זה. פתאום גם לי התחשק לרוץ. גם ככה אני מכיר את התמונות האלה: שני אחים יחד, לחוד, משַׂחקים, צוחקים, בוכים ואוכלים.

 

ליד התמונה האחרונה באלבום כתוב: "ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה". כולנו שם: אבא, אמא, קובי ואני. אבא עם סיגריה בפה וידיו פרושות כמו אווירון, קובי יושב על הכתפיים שלו והוא נראה גדול יותר מאשר בתמונות האחרות. אמא צוחקת ומחזיקה מיקרופון צמוד לפה, ואני ממש לידה, מכסה את אוזנַי ומעקם את השפתיים.

 

זהו, תם הטקס — האלבום נסגר ודבר לא השתנה. אותם פרצופים מאוכזבים, כל פעם מחדש, כאילו הם לא למדו שעדיף לא להסתכל. ליוויתי את שניהם לדלת ונתתי להם חיבוק מהיר. אבא אמר לי, "תשמור על עצמך," ואמא הוסיפה, "תמיד." לאה בדיוק חזרה הביתה, סוחבת סלים מלאים בירקות, והשיער האפור שלה רטוב מהגשם. הם החליפו כמה מילים — לא ממש הקשבתי, ונפרדו לשלום.

 

כשלאה נכנסה פנימה נעלתי את הדלת פעמיים. חיבקתי אותה חזק, כמו בתמונות של אמא שמחבקת את קובי.

 

כמעט שם