מגזין

(צילום: shutterstock)

הצצה לפרק הראשון מתוך הספר "המלאך 2"

אחד מספרי המתח הטובים של השנים האחרונות.

 ראש אחד   |   24/03/2016  |    |    |    | 

 

מיליארד חרקים התעופפו וזימזמו לאור השמש השוקעת. בתחילה עוד ניסו ג'יימס וברוס להרחיק אותם מעליהם, אך לבסוף נואשו. הבנים רצו עשרה קילומטר לאורכו של שביל חצץ שהתפתל במעלה הגבעה, לעבר הווילה ששני ילדים בני שמונה הוחזקו בה כבני ערובה.

            "תן לי רגע לנשום," ג'יימס התנשף, רכן קדימה והניח את ידיו על ברכיו. "אני גמור."

            אילו היה ג'יימס סוחט את החולצה שלו, היה יכול למלא ספל שלם בזיעה.

            "אני צעיר ממך בשנה," אמר ברוס בקוצר רוח. "אתה זה שאמור לדחוף אותי קדימה. הכול בגלל הכרס שאתה סוחב."

            ג'יימס הביט בעצמו. "מה פתאום, אני בכלל לא שמן."

            "וגם לא ממש רזה. אתה תיכשל בבדיקה הרפואית הבאה שלך. יכריחו אותך לעשות דיאטה ולרוץ עד שכל השומן הזה יירד."

            ג'יימס הזדקף ולגם מעט מים מהמימייה שלו.

            "זאת לא אשמתי, ברוס. זה גנטי. היית צריך לראות את הגודל של אמא שלי לפני שהיא מתה."

            ברוס צחק. "אתמול בלילה היו בפח שלנו שלוש עטיפות של מארס ואחת של סניקרס. זה לא גנטי, אתה סתם חזיר."

            "לא כולנו יכולים להיות מקל כמוך," אמר ג'יימס במרירות. "אתה מוכן?"

            "אם כבר עצרנו, עדיף שנסתכל במפה," אמר ברוס. "נראה כמה הווילה עוד רחוקה."

            ג'יימס שלף מפה מהתרמיל שלו. על המכנסיים הקצרים של ברוס נתלה מכשיר ג'י-פי-אס – התקן ניווט לווייני. ההתקן הזעיר יכול לומר להם מה מיקומם על פני כדור הארץ בדיוק של מטרים ספורים. ברוס בדק את קווי הרוחב והאורך על המפה והעביר עליה את אצבעו כדי לאתר את השביל המתפתל אל הווילה.

            "הגיע הזמן לרדת מהשביל," אמר ברוס. "הווילה פחות מחצי קילומטר מכאן."

            "העלייה ממש תלולה," אמר ברוס, "והאדמה מתפוררת. זה יהיה סיוט."

           "טוב," אמר ברוס, "אבל אלא אם כן אתה מתכנן להיכנס בשער הקדמי, לצלצל בפעמון ולומר, סלח לי, ידידי, אנחנו יכולים בבקשה לקבל את החטופים שלנו? נראה לי שעדיף שנחתוך דרך השיחים."

            ברוס צדק. ג'יימס ניסה לקפל את המפה כמו שצריך, אך לבסוף נואש ודחף אותה לתרמיל שלו. ברוס הוביל אותם אל הסבך והזרדים היבשים התפצחו מתחת לנעלי הספורט שלו. באי לא ירד גשם כבר חודשיים. במזרח פרצו שריפות צמחייה. כשהשמים היו בהירים אפשר היה לראות תמרות עשן.

            עורו הלח של ג'יימס התכסה עד מהר שכבת חול. הוא נאחז בצמחים ונעזר בהם כדי למשוך את עצמו במעלה הגבעה. הוא היה חייב להיזהר: על כמה מהצמחים היו קוצים, ואילו אחרים נשלפו מהאדמה היבשה ברגע שמשך בהם והותירו אותו אוחז בצרור שורשים ומנופף בידיים בניסיון נואש להיאחז במשהו לפני שייפול לאחור.

            הם הגיעו לגדר המתכת שהקיפה את הווילה נסוגו כמה מטרים לאחור, נשכבו על הבטן וניסו לחשוב על העניין באופן מסודר. ברוס נאנק מעל היד המקופלת שלו.

            "על מה אתה מיילל?" שאל ג'יימס.

            ברוס הראה לג'יימס את כף ידו. אפילו באור העמום ג'יימס ראה את הדם נוזל על זרועו של ברוס.

            "איך הצלחת לעשות את זה?"

            ברוס משך בכתפיים. "כשטיפסנו בגבעה. לא שמתי לב עד שעצרנו."

            "כדאי שאני אנקה לך אותה."

            ג'יימס שטף את רוב הדם במעט מים מהמימייה שלו. הוא הוציא את ערכת העזרה הראשונה מהתרמיל, הדליק פנס קטן ואחז בו בין שיניו, כך שיוכל לראות מה הוא עושה ועדיין ליהנות משתי ידיים חופשיות. קוץ ננעץ בקרום שבין האצבע של ברוס לבין האמה.

            "נראה רע," אמר ג'יימס. "זה כואב?"

            "שאלה מטומטמת," התפרץ ברוס. "ברור שזה כואב."

            "אני אמור לשלוף אותו?" שאל ג'יימס.

            "כן," אמר ברוס בלאות. "הקשבת פעם בכיתה? קוצים ושבבים חייבים לשלוף, אלא אם יש דימום חמור או אם אתם חושדים שיש פגיעה בווריד או בעורק. אחר כך יש לחטא את המקום ולכסות בתחבושת או בפלסטר נקיים."

            "נשמע כאילו בלעת ספר לימוד," אמר ג'יימס.

            "הייתי איתך באותו קורס עזרה ראשונה, ג'יימס. רק שאני לא ביזבזתי את כל שלושת הימים האלה בניסיון להתחיל עם סוזן קפלן."

            "חבל שיש לה חבר."

            "לסוזן אין חבר," אמר ברוס. "היא רק ניסתה להיפטר ממך."

            "אה," אמר ג'יימס, שבור לב. "חשבתי שהיא מחבבת אותי."

            ברוס לא ענה. הוא נשך את רצועת התרמיל שלו. הוא לא רצה שאיש בווילה ישמע אותו אם יצרח מכאב.

ג'יימס הרים את הפינצטה שלו. "מוכן?"

            ברוס הינהן.

            הקוץ נשלף בקלות יחסית. ברוס נאנק כשפרץ דם טרי זלג על ידו. ג'יימס ניגב אותו, מרח קרם מחטא והידק פלסטר בין האצבעות של ברוס.

            "זהו," אמר ג'יימס. "אתה מוכן להמשיך?"

            "לחזור אנחנו כבר לא יכולים אם הגענו עד הנה."

            "תנוח דקה," אמר ג'יימס. "אני אתגנב לגדר ואבדוק את האבטחה."

            "חפש מצלמות," אמר ברוס. "הם בטח מצפים לנו."

            ג'יימס כיבה את הפנס, כך שנותר להם רק אור הירח. הוא זחל אל הגדר על בטנו. הווילה נראתה מרשימה: שתי קומות, חניה מקורה לארבע מכוניות ובחוץ בריכה בצורת כליה. הממטרות בדשא טירטרו בשקט והמנורות שבמרפסת האירו את נתזי המים. לא נראה כל סימן למצלמות או לציוד אבטחה מתקדם כלשהו; רק הסירנה החיצונית הצהובה של מערכת אזעקה זולה שבוודאי תהיה כבויה אם יש מישהו בבית. ג'יימס הסתובב אל ברוס.

            "בוא. זה לא נראה רציני מדי."

            ג'יימס הוציא את הקָאטֶר שלו וחתך את חוליות הגדר עד שנוצר חור שהיה גדול מספיק כדי להידחק דרכו פנימה. הוא נכנס אל המדשאה בעקבות ברוס ושניהם זחלו במהירות לעבר הבית. ג'יימס הרגיש משהו נמעך מתחת לרגלו.

            "נו... באמת," אמר ג'יימס, ונשמע מזועזע עד עמקי נשמתו. "אלוהים אדירים."

            ברוס היסה אותו. "תהיה בשקט. מה קרה?"

            "הכנסתי את הברך שלי לערימה ענקית של חרא של כלבים."

            ברוס לא הצליח שלא לחייך. ג'יימס נראה כאילו הוא עומד להקיא.

            "זה רע," אמר ברוס.

            "מה אתה אומר. כבר יצא לדרוך על כאלה עם הנעל, אבל הפעם זה על העור שלי."

            "אתה יודע מה זה אומר, ערימה ענקית של חרא של כלבים?"

            "כן," אמר ג'יימס. "כן, שאני עצבני בטירוף."

            "וגם שיש באזור כלב גדול."

            המחשבה הזאת סייעה לג'יימס למקד את מחשבותיו ודחקה בו לזחול שוב במלוא המרץ. הם עצרו כשהגיעו לקיר הבית, סמוך לדלתות הזכוכית. ברוס נשען בגבו על הקיר וסקר את החדר. האורות בפנים דלקו. הוא ראה ספות עור ושולחן ביליארד. הם ניסו לפתוח את הדלתות, אבל אלה היו נעולות. המפתח היה מבפנים, אז הם לא היו יכולים להשתמש באקדחי המנעולים שלהם.

 

מאת: רוברט מצ'אמור

תרגום: רוני בק