מגזין

(צילום: כתר ספרים)

הצצה לפרק הראשון מתוך "הניצוץ שבאפר" מאת סבה טהיר

אחד הספרים הכי מרתקים שקראנו  #חובת_קריאה

 ראש אחד   |   21/03/2016  |    |    |    | 

 

פרק ראשון: הפשיטה

 

אחי הגדול חוזר הביתה בחושך שלפני עלות השחר, כשאפילו רוחות הרפאים נחות. הוא מריח מפלדה ופחם ואש. ריח של האויב.

הוא משרבב את גוף הדחליל שלו דרך החלון, רגליו היחפות חרישיות על קנֵי הסוף. משב רוח מדברי חם חודר אחריו, מאַוושש בווילונות הרפויים. פנקס הסקיצות שלו נופל על הרצפה, והוא תוחף אותו אל מתחת לדרגש בבעיטה מהירה, כאילו היה נחש.

איפה היית, דארין? בָּראש יש לי אומץ לשאול את השאלה, ודארין סומך עלי מספיק כדי להשיב עליה. למה אתה נעלם כל הזמן? למה, כשסבא וסבתא צריכים אותך? כשאני צריכה אותך?

מדי לילה, כבר שנתיים כמעט, אני רוצה לשאול. מדי לילה אין לי אומץ. נשאר לי אח אחד. אני לא רוצה שהוא ייאטם מולי כמו מול כולם.

אבל הלילה הזה שונה. אני יודעת מה יש בפנקס שלו. אני יודעת מה המשמעות של זה.

"את לא אמורה להיות ערה," לחישתו של דארין מנערת אותי מהמחשבות שלי. כמו חתול, הוא מזהה מלכודות – הוא ירש את זה מאימא שלנו. אני מתיישבת על הדרגש כשהוא מדליק את המנורה. אין טעם להעמיד פנים שאני ישֵנה.

העוצר כבר התחיל, ושלושה סיורים עברו. דאגתי."

"אני יכול להתחמק מהחיילים, לאיה. התאמנתי הרבה." הוא מניח את הסנטר על הדרגש שלי ומחייך את חיוכה המתוק והעקום של אימא. המבט מוּכּר – זה המבט שלו כשאני מתעוררת מסיוט או כשנגמר הקמח. הכול יהיה בסדר, אומר המבט.

הוא לוקח את הספר שבידַי. "אסֵפה לֵילית" הוא קורא את שמו. "מפחיד. על מה זה?"

"רק התחלתי אותו. הוא על ג'ין –" אני משתתקת. חכם. חכם מאוד. הוא אוהב לשמוע סיפורים לא פחות משאני אוהבת לספר. "לא משנה. איפה היית? לסבא היו יותר מעשרה מטופלים הבוקר."

ואני החלפתי אותךכי הוא לא יכול לעשות כל כך הרבה לבד. ובגלל זה סבתא הייתה צריכה לארוז את הריבות של הסוחר לבדה. אבל היא לא הספיקה הכול. עכשיו הסוחר לא ישלם לנו, ונגווע ברעב בחורף, ולמה בשם שמים לא אכפת לך?

אני אומרת את הדברים האלה בָּראש. החיוך כבר נמחק מהפנים של דארין.

"אני לא מתאים להיות רופא," הוא אומר. "סבא יודע."

הייתי מוותרת, אבל אני חושבת איך סבא קרס הבוקר. אני חושבת על הפנקס.

"סבא וסבתא סומכים עליך. לפחות תדבר איתם. כבר עברו חודשים."

אני מחכה שיגיד לי שאני לא מבינה. שאני צריכה לעזוב אותו. אבל הוא רק מטלטל את הראש, נופל על הדרגש שלו ועוצם עיניים כאילו אין לו חשק לענות.

"ראיתי את הרישומים שלך." המילים בורחות לי מהפה, ודארין מזדקף מיד, פניו קשים כאבן. "לא חיטטתי," אני אומרת. "דף אחד נפל. מצאתי אותו כשהחלפתי את קני הסוף על הרצפה הבוקר."

"סיפרת לסבתא וסבא? הם ראו?"

"לא, אבל -"

"לאיה, תקשיבי." לכל הרוחות, אני לא רוצה לשמוע את זה. אני לא רוצה לשמוע את התירוצים שלו. "מה שראית מסוכן," הוא אומר. "אסור לך לספר לאף אחד. אף פעם. לא רק החיים שלי בסכנה. יש אחרים -"

"אתה עובד בשביל האימפריה, דארין? אתה עובד בשביל עם-הלוחמים?" הוא שותק. נדמה לי שאני רואה את התשובה בעיניים שלו, ויש לי בחילה. אחי בוגד בעם שלו? אחי עבר לצד האימפריה?

אילו היה אוגר תבואה, או מוכר ספרים, או מלמד ילדים לקרוא, הייתי מבינה. הייתי גאה בו, כי הוא עושה דברים שלי אין אומץ לעשות. האימפריה יוצאת לפשיטות, כולאת והורגת על "פשעים" כאלה, אבל ללמד ילדה בת שש לקרוא, זה לא מעשה רע – לא בעיני בני עמי, עַם המלומדים.

אבל מה שדארין עשה מגעיל. זאת בגידה.

"האימפריה הרגה את ההורים שלנו," אני לוחשת. "את אחותנו."

אני רוצה לצעוק עליו, אבל המילים נתקעות לי בגרון. עם-הלוחמים כבש את ארצות המלומדים לפני חמש מאות שנה, ומאז רק הם דיכאו ושִעבדו אותנו. בעבר היו באימפריית המלומדים האוניברסיטאות והסִפריות המעולות ביותר בעולם. היום, רוב בני עמנו לא יודעים להבדיל בין בית ספר למחסן נשק.

"איך אתה יכול להיות לצד הלוחמים? איך, דארין?"

"זה לא מה שאת חושבת, לאיה. אני אסביר הכול, אבל  –"

הוא נעצר פתאום, ידו משתיקה אותי בתנועה חדה כשאני מבקשת את ההסבר שהבטיח. הוא מטה ראש לעבר החלון.

דרך הקירות הדקים אני שומעת את הנחירות של סבא, את סבתא זזה בשנתה, קינה של יונה הומה. קולות מוּכּרים. קולות של בית.

דארין שומע משהו אחר. הדם אוזל מפניו, ובעיניו הֶבזק של אֵימה. "לאיה," הוא אומר, "פשיטה."

"אבל אם אתה עובד בשביל האימפריה –  אז למה החיילים פושטים עלינו?

"אני לא עובד בשבילם." הוא נשמע רגוע. יותר רגוע ממני. "תסתירי את הפנקס. זה מה שהם רוצים. בשביל זה הם באו."

ואז הוא יוצא מבעד לדלת, ואני לבד. רגלי היחפות נעות כמו סירופ סמיך, ידי כמו גושי עץ. מהר, לאיה!

בדרך כלל פשיטות האימפריה נעשות בצהריים. החיילים רוצים שאמהות וילדים של המלומדים יצפו במתרחש. הם רוצים שאבות ואחים יראו איך משפחה של אחר נלקחת לעבדות. הפשיטות האלה נוראות, אבל פשיטות הלילה גרועות מהן. פשיטות הלילה נערכות כשהאימפריה לא רוצה עדים.

אני תוהה אם זה אמיתי. אם זה סיוט. זה אמיתי, לאיה. זוזי.

אני זורקת את המחברת דרך החלון אל גדר שיחים. זה מקום מסתור עלוב, אבל אין לי זמן. סבתא נכנסת לחדרי בצליעה. ידיה, היציבות כל כך כשהיא בוחשת סירי ריבה או קולעת לי צמות, מרפרפות כציפורים תזזיתיות, מאיצות בי נואשות לנוע מהר יותר.

היא מושכת אותי למסדרון. דארין עומד עם סבא ליד הדלת האחורית. שערו הלבן של סבא מפוזר כערימת קש ובגדיו מקומטים, אבל קמטי פניו העמוקים לא ישנוניים. הוא ממלמל משהו לאחי, ואז מוסר לו את סכין המטבח הגדול ביותר של סבתא. אני לא יודעת למחה הוא טורח. מול פלדת סֶרה של להב הלוחמים, הסכין רק יתרסק.

"את ודארין, צאו דרך החצר האחורית," אומרת סבתא, ועיניה מזנקות מחלון לחלון. "הם עוד לא כיתרו את הבית."

לא. לא. לא. "סבתא," אני לוחשת את שמה, כושלת כשהיא דוחפת אותי לעבר סבא.

"תסתתרו בקצה המזרחי של הרובע –" המשפט שלה נקטע בחנק, עיניה על החלון הקדמי. דרך הווילונות המהוהים אני מבחינה בהבזק של פנים כסופים, חלקים. הבטן שלי מתכווצת.

"מַסֵכה," אומרת סבתא. "הם הביאו מסכה. לכי, לאיה. לפני שהוא ייכנס."

"מה איתך? מה עם סבא?"

"אנחנו נעכב אותם." סבא דוחף אותי בעדינות דרך הדלת. "שמרי היטב על סודותייך, אהובה. תקשיבי לדארין. הוא ישמור עלייך. לכו."

NICE - רוצים לזכות בספר? לפרטים נוספים לחצו כאן

הניצוץ שבאפר_Page_1

מאת: סבה טהיר

תרגום: ענבל שגיב-נקדימון