מגזין

באדיבות: ידיעות ספרים

הצצה לפרק הראשון בספר "מבצע ברלין"

מוכנים לספר החדש בסדרת "שליחות חשאית"? לא תוכלו להפסיק לקרוא!

 ראש אחד   |   08/06/2016  |    |    |    | 

 

 

 

אם אתם אוהבים ספרי מתח וריגול אתם בוודאי מכירים את הספר החדש בסדרת "שליחות חשאית" - מבצע ברלין. הבאנו לכם את שני הפרקים הראשונים של הספר! התמכרות מובטחת.

 

 

 

גיא

 

"סליחה? הממ, סליחה?"

האישה לא הסתובבה, אז גיא נאלץ — בעדינות, כדי לא להבהיל אותה — לטפוח לה קלות על הכתף. עכשיו היא הסתובבה. כבר כשעלתה לאוטובוס הוא שם לב אליה: אישה מטופחת מאוד, מאופרת ועם עגילי זהב, מבוגרת מאמא שלו אבל לא בהרבה, לבושה במין חצאית אלגנטית ונועלת נעלי עקב. לא מסוג הנשים שנוסעות בדרך כלל באוטובוס. בטח התקלקל לה האוטו, חשב גיא. ובטח בגלל זה היא מרגישה לא בנוח ועושה תנועות מגושמות, ובגלל זה נפל לה הארנק.

"סליחה? נפל לך הארנק," אמר גיא, ואז התכופף, הרים את הארנק מרצפת האוטובוס והושיט לה אותו. הוא היה יכול לעשות את זה קודם, אבל חשש שהאישה תשים לב שהוא מרים את הארנק ותחשוב שהוא מנסה לגנוב אותו.

האישה הודתה לו וחייכה, אבל בעיניה ניכרה בהלה, כנראה מעצם העובדה שלא שמה לב להיעלמותו של הארנק ומהמחשבה של מה-היה-קורה-אילו. היא הודתה לו פעם נוספת ואז הסתובבה שוב וחזרה להסתכל קדימה, לכיוון הנסיעה. היה ברור שמבחינתה היום הזה רחוק מלהיות מוצלח.

גיא נשען לאחור במושבו שליד החלון וחזר להביט בשמי תל אביב האפורים, שבשעת דמדומים זו עוררו בו תמיד מצב רוח שקט ומהורהר. כן, הוא חשב לעצמו, חודש נובמבר כבר התחיל, ובקרוב יגיע החורף. הוא הסתכל שוב על עורפה של האישה שבמושב שלפניו, וחייך לעצמו בסיפוק. מעבר לעובדה שעשה מעשה טוב, הוא הרגיש שהוא ממש נהנה מהיכולת הזאת שלו לשים לב לכל מה שקורה ולדעת בתוך שניות לא רק שנפל לאישה הזאת הארנק, אלא גם איזה מין טיפוס היא, מה היא עושה כאן באוטובוס ומה היא חושבת ומרגישה. הוא ממש היה משוכנע שהוא קורא אותה נכון. ממש הרגיש ששום אדם — או אירוע — לא יכול לחמוק מעיניו הבוחנות. שכל הניסיון שצבר בקיץ הפך אותו ללוחם דרוך וערני, שניחן ביכולת מופלאה להתבונן בעולם שסביבו בעיני רנטגן ולפענח מיד כל אדם וכל מצב.

אבל מה עוזרת לו עכשיו היכולת הזאת? כי הנה, בתור מרגל דרוך וחד עין הוא יפה מאוד מצא את עצמו בדרך הביתה מהקונסרבטוריון אחרי שיעור קלרינט, ביום רביעי מקרי וחסר ייחוד, כשהחגים כבר נגמרו וחוץ מחופשת חנוכה אין שום חופשה נורמלית באופק, לפחות לא עד חופשת פסח, וכבר עכשיו הוא עמוס בטונות של שיעורי בית ומבחנים שההורים שלו לא מפסיקים להזכיר לו כמה הם חשובים, כי השנה הזאת — כיתה ט' — היא השנה שתקבע לאיזו מגמה הוא יתקבל בשנה הבאה. ולפעמים, למשל עכשיו, גיא הרגיש שהפער הזה, הפער בין הפנטזיות שלו על עצמו לבין מה שהוא באמת, הוא פשוט בלתי נסבל.

האירועים של הקיץ האחרון, הקיץ של המבצע במנהטן שבו הוא וחבריו מנעו במו ידיהם פיגוע ענקי בבניין האו"ם, היו חוויה חד-פעמית, וגיא ידע את זה, ידע עד כאב. חנן שומרוני, שגייס אותם למבצע ללא ידיעת הבוסים שלו ב"מוסד", פחות או יותר אמר לו את זה בפירוש. מאז מנהטן הם דיברו רק פעם אחת, כשחנן התקשר אל גיא לפני ראש השנה כדי לאחל לו שנה טובה. חנן עידכן אותו שמבחינה פיזית הוא כבר התאושש לגמרי. הוא כמובן לא הסביר זאת בטלפון, אבל גיא הבין שהוא מתכוון לכך שהתאושש מהמכות שספג מהאנשים של אחמד אבו בשיר, הטרוריסט מארגון אל-קאעידה שעכשיו היה עצור ומוחזק בידי האמריקאים, תודה לאל. אחר כך מילמל חנן עוד כמה דברים — היה ברור שהוא לא טוב בשיחות כאלה — ואז הזכיר לגיא לא לדבר עם אף אחד על מה שקרה, ביקש ממנו שימסור דרישת שלום לנועם ולרועי, וסיים באמירה שהם ייפגשו מתישהו, "אולי בעוד כמה שנים, כשתתגייס למשרד," שאחריה הוסיף מין צחקוק קטן ונבוך.

גיא ידע שהכוונה של חנן היתה טובה, שהוא רצה לעודד אותו שהוא מתאים לעבודה במשרד — כמובן, הכינוי ל"מוסד", כמו שגיא ידע שלא ישכח לעולם — אבל המילים האלה, "אולי בעוד כמה שנים", היו מבחינתו של גיא כמו דקירה של סכין בלב. הוא לא רצה לחזור לפעילות במשרד בעוד כמה שנים. הוא רצה לחזור לפעילות שם עכשיו.

אבל עכשיו הוא עדיין היה באוטובוס בדרך הביתה מהקונסרבטוריון, והוא ניסה לנחם את עצמו. כי באמת, החיים שלו לא היו כל כך רעים. להפך, הם היו נהדרים. את נועם, נועם החכמה, החברה הכי טובה שלו, הוא אהב בכל לבו וידע שהם יהיו יחד לנצח. כל השכבה כבר ידעה שהם זוג, ואיכשהו כולם קיבלו את זה בלי לשאול יותר מדי שאלות, אולי כי שָׂמו לב שנועם השתנתה מאז כיתה ח'. אולי היא לא בדיוק נהייתה מלכת הכיתה, ולא ממש דיברה עם רוב התלמידים ובטח לא עם קבוצת התלמידות הרכלניות שגם את גיא עיצבנו רוב הזמן, אבל היה ברור שהיא כבר לא נועם הכועסת והמוזרה שהיתה פעם. וכן, היא גם הפסיקה ללבוש את הבגדים השחורים ההם שלבשה תמיד.

רועי נשאר, כמובן, חבר טוב — איך אפשר שלא — ואולי זה משונה, אבל גיא הרגיש כאילו המבצע במנהטן כמעט לא שינה ברועי שום דבר. הוא נשאר אותו ילד חייכן ומרוצה מהחיים, והמשיך להתאמן בחריצות מעוררת הערכה בקראטה ובכדורסל, שני התחומים שבהם הצטיין כל כך. הדבר היחיד שהשתנה הוא שמאז התקרית האיומה בבית בלונג איילנד, הבית שאליו פרצו כדי להציל את חייו של חנן, רועי הפסיק עם שריקות הניצחון שלו, וגיא היה די בטוח שהוא לא ישרוק אותן שוב לעולם.

אז כן, החיים לא היו רעים בכלל, ובכל זאת, כשירד גיא בתחנה הקרובה לביתו וצעד לאורך רחוב טבנקין, הוא הוציא את הטלפון הנייד מהכיס והסתכל על הצג.

אולי בכל זאת חנן התקשר? אולי בכל זאת הוא צריך אותם שוב?

 

 

 

 

 

באדיבות ידיעות ספרים באדיבות ידיעות ספרים

 

 

 

 

 

רוצים לקרוא עוד? חפשו את הספר "מבצע ברלין" בחנויות הספרים!

 

 

 

 

(דנה אלעזר-הלוי)