מגזין

(באדיבות: ידיעות ספרים)

הצצה לפרק הראשון בספר "להתראות מחר"

"פרקר גרנט רואה הכול. והיא לא צריכה עיניים בשביל זה." הצצה לפרק הראשון בספר "להתראות מחר"!

 ראש אחד   |   06/09/2016  |    |    |    | 

 

 

השעון המעורר שלי מצלצל, אני משתיקה אותו במכה, ובו זמנית לוחצת על כפתור שעון-דובר. "חמש חמישים וחמש," סטיבן הוקינג אומר. רק רוצה להיות בטוחה, כמו תמיד.

אני פותחת את החלון ושולחת יד החוצה. קריר, ערפילי, אבל לא לח מדי. מן הסתם מעונן. אני זורקת על עצמי כמה בגדים – חזיית ספורט, טי-שירט בלי שרוולים, מכנסיים קצרים, נעלי ריצה – לא טורחת לבדוק מה בדיוק. כל הבגדים שאני רצה בהם שחורים.

חוץ מהצעיפים. אני עוברת עליהם, בודקת את תגיות הפלסטיק, ותוהה מה הכי יתאים למצב-רוח שלי. אני מרגישה מין עצבנות משונה, ולכן בוחרת באחד שאולי יעזור: צעיף כותנה צהוב עם סמיילים רקומים. אני קושרת אותו מסביב לראש כמו בפרה-עיוורת, ככה שכל עין מכוסה בחיוך.

השמש הזורחת חמימה על הלחיים שלי; השמיים כנראה בהירים, לפחות באופק. אני נועלת אחריי את דלת הכניסה ומחליקה את המפתח לגרב. במקום שבו השביל נפגש במדרכה אני פונה ימינה ומתחילה לרוץ.

הדרך מהבית למגרש ממש מתוכנתת בי: בכפות-רגליים, ברגליים, בשיווי-משקל. אחרי שבע שנים אני מכירה כל בליטה, כל סדק, כל שורש חשוף במדרכה. אני לא צריכה לראות לאן אני רצה; אני מרגישה את זה.

"פרקר עצרי!"

אני כמעט נופלת ואז נעצרת, מנופפת בזרועות כאילו אני על שפת צוק. אם אתמול עבד פה דחפור, בהחלט יכול להיות שזה המצב.

"אוי פרקר, אני מתנצלת!" קול עקרת-הבית-הפרברית-הנואשת של גברת רייך צועק ממרפסת הבית שלה. עכשיו היא רצה אליי בשביל הגישה, צרור מפתחות מקרקש בידה. "אח של לן הגיע אתמול בלילה..."

אני משתדלת לא לדמיין את עצמי מתנגשת בדופן המכונית המסחרית שלו. אני הולכת קדימה בידיים מושטות לפנים, עד שאני נוגעת במתכת קרה, רטובה מטל. "את לא צריכה להזיז אותה." האצבעות שלי מרפרפות על פני המשטחים החלקים של דופן המכונית בזמן שאני עוקפת אותה.

"ברור שאזיז. כשתחזרי היא לא תהיה כאן."

אני מוצאת שוב את המדרכה וממשיכה לרוץ, שומעת את המכונית נוהמת מאחור. בפינת הרחוב אני מחכה עד שהגברת רייך תכבה את המנוע, שאוכל להקשיב לתנועה. אני שומעת רק ציוץ של ציפורים, וחוצה את הצומת לפארק גונתר.

אחרי שאני נוגעת בגדר-רשת של המגרש שבפארק, אני פונה ימינה. צועדת ארבעה-עשר צעדים עד לחור בגדר, פונה שמאלה ועוברת דרכו, מושיטה יד אחת קדימה למקרה שדווקא היום, אחרי כל השנים, לא הערכתי נכון את המרחק. אני עוברת חלק, כמו תמיד.

אורך המגרש מאה מטרים בערך. אם מאז אתמול צצו פה מכשולים חדשים, רוב הסיכויים שלא אמצא אותם בסיבוב אחד של הליכה. אבל עד כמה שמטורף לרוץ פה, מטורף יותר לרוץ בלי ללכת קודם.

מאה ארבעים ושניים צעדים מביאים אותי אל הגדר שבצד השני. השטח נקי, הכול כרגיל. כמה דקות של מתיחות, ואני מוכנה לריצה. שבעים וחמישה צעדי ריצה קלה, עשרים ושישה צעדי הליכה עד הנגיעה בגדר, ובחזרה.

חמש פעמים כאלה ואז ספרינטים.

שישים צעדים מביאים אותי למרחק עשרים וארבעה צעדי הליכה מהגדר הנגדית. אחרי זה אני צריכה לקחת כמה צעדים הצדה, לפצות על הנטייה לאלכסון. האוויר עומד, קצת יותר חם מאתמול אבל קריר כשאני טסה דרכו. עד החום הנורא של הקיץישעודכמהשבועותטובים.

עשרה ספרינטים וזהו. אחרי שאני חוצה את הכביש אני ממשיכה בריצה קלה, כדי להתקרר, אבל ליד כביש הגישה לבית של משפחת רייך אני מאטה ועוברת להליכה. נכון, שמעתי את המכונית נוסעת, אבל מרגע שנתקלים בבעיה לוקח זמן עד ששוכחים אותה. בעברו השני כביש הגישה עולה בשיפוע ומתמזג עם המדרכה, ושם אני חוזרת לרוץ.

בשנייה שבה אני פותחת את דלת הכניסה אני יודעת שמשהו לא בסדר. אני לא מריחה שום ארוחת בוקר. אפילו בימים של קורנפלקס יש טוסטים. במטבח אני שומעת רק את הקולות הרגילים של בית ישֶן: טרטור המקרר, תקתוק השעון שמעל לכיריים, הנשימות שלי, וכשאני עוצרת להקשיב - את פעימות לבי.

אני פונה אל המדרגות ומועדת על משהו במסדרון. אני מתכופפת ומגלה את אבא שלי שרוע על הרצפה, לבוש מכנסי פיג'מהמפלנל וטי-שירט.

"אבא? אבא! אתה בסדר?"

"פרקר," הוא אומר בקול משונה ושטוח, לא מאומץ או כאוב.

"נפלת? מה קרה?"

"תקשיבי," הוא אומר, ועדיין לא נשמע כמו מי שמוטל על הרצפה, בתחתית המדרגות. "לכל אחד יש סודות, פרקר. כל אחד הוא סוד."

ברגע הזה, כמו תמיד, אני מתעוררת, אבל זה בדיוק מה שקרה בשלושה ביוני, שבוע אחרי סוף שנת הלימודים ושבועיים אחרי יומולדת שש-עשרה שלי.

כלומר, חוץ משני דברים. אחד, שבאמת כמעט התנגשתי במכונית של משפחת רייך, אבל ביום אחר, כמה שבועות אחר כך. ושתיים, אבא שלי לא היה מוטל בתחתית המדרגות. מצאתי אותו במיטה שלו, והוא היה מת כבר כמה שעות.

 

(באדיבות: ידיעות ספרים) (באדיבות: ידיעות ספרים)

 

פרק 1

 

מריסה בוכה. שוב.

"ואז הוא... הוא... הוא לא..." הקול העמוק שלה נשמע כמעט כמו נהימה.

פתטי. ודווקא יש לה שכל, חוץ מבכל מה שקשור לאוֹוֶן.

"אולי תדברו איתו?"

אני לא עונה, וגם שרה לא. אנחנו טובות בלתת עצות– בחינם אפילו – אבל בלי להתערב. אמרנו את זה למריסה אלף פעם; זה יהיה בזבוז חמצן לחזור על עצמנו. צריך פשוט לחכות עד שהיא תירגע. וממילא אין מה לעשות עד הצלצול.

בשנה שעברה הסצנה הזאת חזרה על עצמה כל כמה שבועות. רק לעתים נדירות מריסה מדברת איתי על משהו אחר. אני בקושי זוכרת איך היא נשמעת בלי לייבב, למשוך באף, להתנשף, להשתנק מדמעות ונזלת, ולהיות חייבת לקנח את האף.

נהוג לחשוב שאובדן ראייה מחדד את שאר החושים, וזה נכון, אבל הוא לא מחזק אותם. הוא פשוט מסלק את הסחת הדעת האדירה כשרואים הכול, כל הזמן. מצד שני, חוויית הישיבה שלי עם מריסה מורכבת כמעט כולה משמיעת כל מה שהפה והאף שלה מסוגלים להפיק בפירוט דביק. בשבילי, ככה אהבה חד-צדדית נשמעת. דוחה.

"פרקר? את לא יכולה לעשות משהו?"

"אני עושה. אני אומרת לך למצוא מישהו אחר." אני משתתקת לרגע, בהתאם לתסריט הקבוע, כדי לאפשר לה להתפרץ.

"לאאאאאא!"

אני אלופה בלשים זין על מהשאחרים חושבים, אבל האדישות של מריסה מול ים של אנשים שרואים אותה– ועוד ביום הראשון ללימודים –דופקת חיקוי של מפעל נזלת צווחני... זאת ליגה אחרת אפילו בשבילי.

"מריסה, תקשיבי, אין כזה דבר נפשות תאומות. וגם אם היה, הכוונה היא לשני אנשים שרוצים אחד את השני. את רוצה את אוון, אבל אוון רוצה את ג'סמין, וזה אומר שאוון הוא לא הנפש התאומה שלך. ושאת פשוט הסטוקרית שלו.

"רגע... ג'סמין?" אני נהנית מרגע של שלווה בזמן שהיא מעבדת את המידע שקיבלה מאיתנו באביב שעבר, מה שמשתיק אותה לכמה שניות. "היא לא...?"

"כן, ג'סמין אוהבת בנות, אבל עוד לא מצאה את האחת, אז אוון בטיפשותו חושב שיש לו סיכוי. זה הופך את ההזדנבות שלו אחריה לכל מקום לרק טיפה יותר אידיוטית ופתטית מההזדנבות שלך אחריו. האמת היא—"

שרה מצקצקת בלשון ואני יודעת מה זה אומר אבל כשאני מתחילה, שום דבר לא יכול לעצור אותי.

"—הדבר היחיד שיש לך ולאוון במשותף זה שאתם מאוהבים במישהו שלא מחזיר לכם אהבה, מישהו שאתם בכלל לא מכירים. בדקת פעם במילון מילים כמו אהבה או נפש תאומה או אפילו יחסים?"

השקט שאחרי זה הוא הדוגמה המושלמת למה שאני הכי שונאת בלהיות עיוורת: לא לראות איך אנשים מגיבים למה שאמרתי.

"אבל..." מריסה מרביצה משיכת אף קולנית. "אם נהיה יותר זמן יח—"

הצלצול גואל אותנו. אותה וגם אותי. אבל בעיקר אותה.

 

* * *

 

"הי, את מי אני רואה אם לא את פי.ג'י ואת כלב-נחייה שלה."הקול החורקני המוכר נשמע משמאלי, מלווה ברעשים של פתיחת לוקר.

"בבקשה, תגידי לי שהלוקר שלה לא נמצא ממש פה," אני אומרת לשרה בלחישה רועמת. "בקיץ גילו שאני אלרגית לפי.וי.פי. עכשיו אני אצטרך להסתובב כל הזמן עם מזרק אפִּיפֶּן בתיק."

"אה," פיית' אומרת בקולה הצולף. "אני פי.וי.פי.? שזה פְּרוֹ... פְּרֶה..."

"פוליוינילפירולידון. זה נמצא בתרסיסי שיער, ג'ל לשיער, דבק ודיקטים."

"מה את אומרת. ואני חשבתי שפי.וי.פי. זהראשי תיבות של... פופולרים ופופולריות."

אני צוחקת, יוצאת מהדמות. "פֶיי-פֶיי! הרגע המצאת את זה?"

"ברור! אני לא טיפשה כמו שאת נראית."

ריח הקיווי-תות אומר לי מה הולך לקרות ואני נכנסת לכוננות. הייתי קוראת לזה חיבוק דוב אבל פיית' רזה מדי בשביל לעשות משהו דובי. אני מחזיקה מעמד מעבר למצופה ואז מרפה.

"באמת יש לך בתיק מזרק אפיפן?" היא שואלת.

"יואו, פיי," שרה אומרת. "את בכלל יודעת מה זה?"

"אחיין שלי אלרגי לבוטנים. ואת יודעת שאת כלבה מתנשאת יומרנית?"

"כן, אני יודעת..." נשיפת האוויר והתשובה של שרה אומרים לי שגם היא קיבלה מפיית' חיבוק.

"אתן קולטות כמה זרים מסתובבים פה?"פיית' בכלל לא מנסה ללחוש. "גן חיות, זה מה שנהיה כאן."

"לפחות הם אלה שפלשו אלינו ולא להפך," שרה אומרת.

זה נכון. עיריית קוסטוויו לא יכולה להמשיך להחזיק שני תיכונים, אז הם סגרו את ג'פרסון והעבירו את כולם הנה לאדמס. עכשיו המסדרונות מפוצצים באנשים שלא יודעים את החוקים, ולא רק הטיתניקים. הייתי צריכה לתת יד לשרה כדי לחצות את הכאוס ולהגיע ללוקר שלי. הולך להיות סיוט ללכת ככה כל יום, בין כל החדשים, אבל זה עדיף מאשר ללמוד מהתחלה להתמצא בבית ספר חדש.

"היי, הנה עוד חדש," פיית' אומרת, מקרוב יותר ובלחש, והפעם גם זוכרת את חוק מס' 2 ונותנת לי עוד חיבוק. "מצטערת שנתקעתי בוורמונט כל הקיץ. את יודעת שאם רק הייתי יכולה הייתי באה."

"אני בסדר," אני ממהרת לומר, בתקווה שזה יספיק כדי להחליף נושא.

"תגידו, ראיתי אתכן מדברות עם מריסה הבוקר? היא בכתה?"

"שנה חדשה, בולשיט ישן," שרה אומרת.

"לפחות תגידו לי שזה בגלל מישהו חדש. באמת? לא..."

אני מדמיינת הבעות פנים, הנהונים ונענועי גבות שממלאים את השתיקות.

"על זה דיברתן כל הבוקר? די אגואיסטי מצדה ... רגע..." אני שומעת את פיית' פונה אליי. "היא בכלל יודעת? לא סיפרת לה?"

"בטח," אני אומרת. "אה, מריסה, בזמן שאת בזבזת את כל החופש הגדול על בכי בגלל מישהו שאת בקושי מכירה, אבא שלי מת והמשפחה של דודה שלי עברה לגור בבית שלנו כי הוא יותר טוב מהביתשלהם."

"רגע..." פיית' אומרת. "זה משהו שהמצאת הרגע, או שבאמת אמרת לה?"

"די,פיי. אני כנה אבל לא מרושעת."

"למעט מקרים יוצאי דופן," שרה אומרת.

"אני צריכה ללכת." אני פותחת את המקל שלי. "עם כל החדשים שמציפים את המקום, ייקח לי שנה להגיע לטריגו."

"לא הקצו לה מלווה חדשה?"פיית' שואלת את שרה בעוד אני נוקשת את דרכי במסדרון. "מי זאת? פטרה לא עברה לקולורדו או משהו?"

אני אסירת תודה על זה שהן יכולות לדבר על המלווה שלי בלי להיות מביכות. המלווה לא יכולה להיות אחת מהן – פיית' עסוקה מדי מבחינה חברתית (תרגום: מקובלת) ושרה לא עומדת בדרישות כי היא לא לוקחת מספיק שיעורים מתקדמים. אבל יש מישהי מג'פרסון שלוקחת את כל השיעורים שלי, והיא הסכימה, ככה שהבחירה הייתה די פשוטה.

 

** *

 

איך שאני מתיישבת במקום הקבוע שלי–מאחור, בפינה הימנית,בכיסא ששמור לי עם השם שלי עליו– זה מתחיל.

"אז את עיוורת, אה?"

אני מפנה את הראש אל קול של בן לא-מוכר בכיסא לפניי. קול נמוך, קצת אטי. קול של ספורטאי, אבל אני משאירה את זה כהשערה שמחכה לראיות נוספות.

"אתה בטוח שאתה בשיעור הנכון?" אני אומרת. "מתמטיקה לגאונים זה בסוף המסדרון. פה זה בסך הכול טריגו."

"ואת בטח בשיעור של גברת קנזינגטון. לא קצת מוקדם?"

אני לא יודעת למה הוא מתכוון, ולא מי זאת גברת קנזינגטון. מורה מג'פרסון, אולי.

"היי דושבג," אומר קול של בן משמאל ל"דושבג". "היא באמת עיוורת."

מעניין. הקול השני רך יותר, ושליו, לא סוג הקול שאת מצפה ממישהו שיורד על בעלי קולות של ספורטאים. מוכר, אבל אני לא מצליחה לזהות מאיפה.

"לא, גברת קנזינגטון תמיד עושה קטעים כאלה שצריך להעמיד פנים—"

"אני יודע, אבל היא לא מחלקת מקלות. חוץ מזה, זה השיעור הראשון ביום הראשון."

"אבל אם היא באמת עיוורת למה יש לה כיסוי-עיניים—"

"תאמין לי אחי, פשוט תסתום." מילים קשות אבל הן נאמרות בטון ידידותי.

היום , בתור כיסוי-עיניים, בחרתי צעיף משי לבן עם איקס שחור על כל עין. התלבטתי בין זה לבין סרט ההאצ'ימאקי שלי, עם הכיתוב הסיני "רוח שמיימית", אבל לא רציתי לבלבל את החדשים עם מסר לא מובן. כך או כך, אני יודעת שעשיתי טעות כשהשארתי את הז'קט שלי בבית.

בדרך כלל אני לובשת מעיל צבאי מג'ויף, קצוץ שרוולים ומכוסה בסיכות שחברים הביאו לי במתנה. סיכות-כפתור עם כיתובים כמו כן, אני עיוורת, תתגברו על זה! וגם עיוורת, לא חירשת, לא מפגרת! והאהוב עליי,פרקר גרנט לא צריכה עיניים כדי לראות דרכך! דודה סיליה שכנעה אותי לרדת מזה הבוקר, ואמרה שזה יזעזע את החדשים מג'פרסון שלא מכירים אותי. מתברר שהיא טועה. הם דווקא צריכים שמישהו יזעזע אותם.

אני שומעת צעדים וחריקה של עץ ומתכת כשמישהו מתיישב משמאלי בכבדות.

"היי, פרקר." זאת מוֹלי. "סליחה שאיחרתי. הייתי צריכה לעבור דרך המזכירות."

"אם הפעמון לא צלצל זה לא נקרא איחור." אני מנסה להישמע קלילה, אבל בעצם נותנת לה להבין שלהיות המלווה שלי זה לעזור לי בשיעורים, לא בחיים באופן כללי.

"היי, אז קוראים לך פרקר—" דושבג אומר.

"הוווווו," אני קוטעת אותו בקול המתוק שלי. "הבנת את זה כי הרגע שמעת מישהי קוראת לי. ואני יודעת מה השם שלך מאותה סיבה. אבל לא יפה להגיד דושבג, אז אני פשוט אקרא לך די.בי."

"אני—"

"ששש..." אני מנענעת את הראש. "אל תהרוס."

השתיקה שבאה אחר כך היא דוגמה נהדרת למה שאני הכי אוהבת בלהיות עיוורת: לא לראות איך אנשים אחרים מגיבים למה שאני אומרת.

"אני—" די.בי. מתחיל, והפעמון מצלצל.

 

* **

 

"המדרגות לחניון פה לפנינו," מולי אומרת.

אני נאנחת בלב. האמת, אני עייפה; אולי נאנחתי בקול, אני לא בטוחה.

השיעור האחרון נגמר די מזמן אבל מולי ואני קבענו להישאר כל יום אחרי הלימודים בספרייה ולהכין שיעורי בית, ורק אחר כך אני מצלצלת לדודה סיליה שתבוא לאסוף אותי. אמא של מולי היא מורה שגם עברה לכאן מג'פרסון –היא מלמדת צרפתית ואיטלקית –והן נוסעות יחד.

"יופי," אני אומרת, "המדרגות האלה נמצאות שם כבר שנתיים לפחות. נראה לי שיהיה קשה מאוד להיפטר מהן כל עוד החניון נמצא קומה אחת מתחת לכיתות."

שתיקה.

אני מתלבטת אם להזכיר לה את חוק מס' 4. אני מודעת לזה שרק לא מזמן נתתי לה את הרשימה, אבל זה היה יום ראשון ארוך ומתיש ואין לי כוח לזה.

אני לא צריכה ליווי לשום מקום בשטח בית-ספר. אני יודעת טוב מאוד איפה חניית הנכים, והשנתיים שאבא שלי חנה שם חינכו את האנשים הלא-נכים לשמור מרחק. מולי התעקשה שהיא סתם הולכת איתי, אבל אני ידעתי טוב מאוד מה הסיבה. השילוב של עיוורים, מדרגות ומכוניות מזעזע אנשים רואים, אבל האמת היא שזה דווקא די בטוח. מכוניות מסוכנות רק כשהן בתנועה, והן בתנועה רק בדרכים ובמקומות מסוימים, והן עושות רעש שאפשר לשמוע, אפילו מכוניות היברידיות. ומדרגות הן כמו שבילים קומפקטיים שהרגליים מרגישות את הצורה שלהם כל הזמן.

"את יודעת, פרקר..." מולי פולטת בנמרצות, אולי בחוסר-סבלנות, אבל לא ממשיכה. היא נאנחת.

"מה?"

"לא משנה."

גם אני מעדיפה לרדת מזה. לא הייתי עם מולי מספיק זמן כדי לדעת אם אני אחבב אותה או רק אסבול אותה – כמות האנרגיה שאני הולכת להשקיע בזה תלויה מאוד בתשובה– אבל בכל מקרה אנחנו הולכות להיות אחת עם השנייה יותר מאשר עם כל אחד אחר, כל יום, כל היום, כל השנה.

"את לא יכולה למחוק את זה," אני אומרת, רק כציון עובדה, לא כהאשמה. "אני יודעת שיש לך משהו בבטן. תוציאי את זה לפני שתחטפי זיהום."

אני שומעת אותה נושמת. נשימות של מחשבה. אני מתלבטת אם להאיץ בה לענות או לחכות.

"פשוט..." היא אומרת בסוף. "אני יודעת שרק היום הכרנו..."

עוד נשימה.

"את רוצה שאני אעזור לך?" אני שואלת. "או שתסבלי עוד קצת?"

מולי נושפת אוויר מהאף. אני לא מצליחה להבחין אם זאת נשיפה מהסוג הצוחק או המגלגל-עיניים.

"כן, בטח, תעזרי לי." אני שומעת קצת משניהם. סימן טוב.

בשביל הבטון מתחת לנעלי הספורט שלי טבועה לוחית המתכת שמתארת אתהקמת בית הספר התיכון ג'ון קווינסי אדמס ב-1979. אני יודעת בדיוק איפה אני.

"קחי." אני מושיטה לה את המקל. "תקפלי לי אותו?"

היא לוקחת את המקל. "למה?"

אני מסתובבת והולכת במהירות אל המדרגות, הזרועות שלי מיטלטלות, סופרת בראש... שש...חמש...ארבע...שלוש...

"פרקר!" מולי רצה אחריי.

...שתיים... אחת... לרדת...

אני יורדת במדרגות, סופרת אותן, רוקעת בכוח ובביטחון, ברגליים ישרות כמו שלחייל, בכל צעד לוקחת כף רגל לאחור כדי לחבוט את העקב במדרגה הקודמת.

בתחתית המדרגות אני ממשיכה לצעוד ולספור בראש עד שאני מגיעה לשפת המדרכה, שם אני יודעת שהמכונית של דודה סיליה תחנה. אני עוצרת ומסתובבת לאחור.

"מקל בבקשה?"

המקל נוגע לי ביד. היא לא קיפלה אותו כמו שביקשתי. אני מקפלת, ומכניסה לתיק.

"את בטח חושבת שאני עיוורת סטריאוטיפית שמרגישה צורך להוכיח שהיא לא זקוקה לחסדים של אף אחד, ובמקום להיות נחמדה לאנשים שבסך הכול מנסים לעזור לה, היא כלבה מרירה ומתוסכלת כי נשלל ממנה משהו נפלא שבשביל כל העולם הוא מובן מאליו."

עכשיו אני מתחילה לתהות אם מולי היא פשוט מתנשמת קולנית, למרות שלא הבחנתי בזה בספרייה והיה שם שקט מאוד.

"מתחמם?" אני שואלת.

"האמת שאת די קרה. אבל יש לך זכות."

לוקח לי רגע להבין– מה שלא אופייני לי בכלל – ועכשיו כבר מאוחר לצחוק.

אני מחייכת. "אחת-אפס."

המכונית של דודה סיליה מאטה ועוצרת לידי.

"אני משערת שאת מזהה את המכונית של דודה שלך, רק לפי הצליל?"

"האמת שכן."

"גם הכלב שלי מזהה."

אני מסובבת את הפנים, משהו שאני לא טורחת לעשות לעתים קרובות.

"אני מתחילה לחבב אותך, מולי ריי. אבל תאמיני לי, זאת מחמאה מפוקפקת."

"אה, אל תדאגי. אני מאמינה לך."

דלת המכונית נפתחת בנקישה. דודה סיליה קוראת לי, בקול רם מדי, "פרקר, זאת אני, תיכנסי!"

אני נאנחת, ללא ספק בקול רם.

 

* **

 

(מאת: אריק לינדסטרום. עברית: שהם סמיט ואמנון כץ)

 

* **

 

סקרנים? היכנסו לקישור http://goo.gl/CrvOeW ואולי תזכו בספר "להתראות מחר" במתנה + כרטיס לסיור "דיאלוג בחשיכה" המתקיים בחושך מוחלט על-ידי מדריכים עיוורים במוזיאון הילדים הישראלי בחולון.