יחסים

(צילום: Shutterstock)

בואו נעצור לרגע הכל ונדבר על חרם

כל אחד מאיתנו חווה מתישהו דחייה חברתית ברמה כזאת או אחרת, אבל מתי הדחייה הופכת לחרם של ממש? ומה עושים כשזה קורה? שפכנו אור על אחת מתופעות האלימות החברתית - החרם.

 ראש אחד   |   29/07/2016  |    |    |    | 

 

אולי תופתעו לשמוע, אבל כל אחד מאיתנו יחווה מתישהו בחייו דחייה חברתית. לפעמים מדובר בתקופה קשה מבחינה חברתית שבה אנחנו מודרים מאירועים חברתיים, ולפעמים אלה חברים קרובים שמחליטים פתאום לשים את מערכת היחסים שלנו על ״המתן״. מה שמפתיע באמת הוא שלמרות החשש, הדחייה הזו היא חוויה בונה, התנסות חברתית לגיטימית. ואולם היכן עובר הגבול בין דחייה נורמטיבית לבין חרם? מה מוביל להידרדרות חברתית? ומה עלינו לעשות כשחברינו סופגים אלימות חברתית? הפנינו את השאלות המורכבות אל הילה סגל, מנהלת היחידה לאקלים מיטבי וצמצום אלימות בשפ״י, השירות הפסיכולוגי־ייעוצי במשרד החינוך.

 

 

בעיקר בבית הספר היסודי, בעיקר אצל בנות

 


״לתופעה של חרם יש מאפיינים של גיל ומין״ מסבירה הילה. ״זה קורה בעיקר בכיתות ג’-ו׳ ולפעמים גולש גם לחטיבת הביניים, וזה קורה בעיקר בקרב בנות. יחד עם זאת, לעתים קורה שהחרם או הדחייה מתפשטים גם לקבוצות אחרות״. בפברואר האחרון פורסם דו״ח של ראמ”ה (הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך), שבדק את רמת האלימות בבתי הספר על פי דיווחי התלמידים. הדו”ח השווה את שנת הלימודים תשע״ה לשנים הקודמות לה והצביע על שיפור מה שחל במרוצת השנים באקלים החברתי בבתי הספר. למשל, סקר שנערך לפני כשמונה שנים מצא כי 26% מתלמידי חטיבות הביניים ו־19% מתלמידי התיכונים דיווחו על אלימות חברתית, ואילו הסקר האחרון שנערך הראה ירידה באחוזי המדווחים. הילה מבקשת לציין נתון נוסף - ככל שהגיל עולה כך יורדים אחוזי האלימות החברתית. משמעו של דבר הוא שדווקא תלמידי בתי הספר היסודיים הם שחשופים יותר מכול לאלימות חברתית.

 


כולנו מכירים את המונח ״חרם חברתי״, אבל מה זה בעצם אומר?

 


״בשפה המקצועית הכוונה לכל סוג דחייה חברתית, והחמורה בהן היא החרם - מקרה שבו הסביבה מתעלמת ביודעין מפרט אחד או שהיא לא מדברת איתו. לדחייה החברתית גוונים רבים, ולעתים היא טבעית ונורמטיבית. לפעמים אפילו אפשר 'להרוויח' ממנה, להפיק ממנה לקחים. למשל, להבין איך אחרים מרגישים ומגיבים כשאנחנו מתנהגים בדרך מסוימת״.

 


מתי הופכת הדחייה החברתית לבעיה?

 


״כשהיא מתחילה להתקבע, כשהיא חוזרת על עצמה ומופיעה כל הזמן ולא רק פעם בתקופה".

 


מדוע נגרם מצב כה קיצוני של דחייה?

 


״יש מקרים שבהם חרם נגרם עקב ריב בין שני חברים שנגרר לקבוצה, או כשילד כוחני מחליט על דעת עצמו להחרים מישהו חלש יותר. מלבד זאת, לעתים קרובות מופיע החרם על רקע של קושי במיומנויות חברתיות - קושי ביכולת לייצר שיח טוב, לקשור קשרים או להשתלב בקבוצה. אבל חשוב לי לציין - אמנם בדרך כלל הדחייה החברתית או החרם אינם תלושים מהקשר, אבל בשום פנים ואופן אין להם הצדקה”.

 


כלומר הדחייה נובעת מקושי של הקורבן, לא מעוינות סביבתית?

 


״אדייק - מניסיוננו עולה שרוב הדחיות נובעות מדינמיקה חברתית שקשורה גם בקושי של המוחרם וגם בתגובת הסביבה אליו. ידוע, למשל, שאפילו תכונות חיצוניות חריגות, למשל עודף משקל, לא הן שגורמות בהכרח לדחייה חברתית, כלומר המקור הוא לא חד־צדדי".

 


לדוגמה?

 


״לדוגמה, מקרה של נער הסובל מחרדה חברתית או נמנע מאינטראקציות חברתיות. כשמזמינים אותו למפגשים, לרוב הוא לא מגיע, לכן מהר מאוד החברים ׳יוותרו׳ עליו. ושוב אני רוצה לחדד שאין שום הצדקה להתנהגות בריונית. כדי לטפל בבעיה לפני שהיא מתעצמת צריך להבין ששורשיה נעוצים בדינמיקה חברתית".

 


איך אפשר לטפל בבעיה?

 


"כשמטפלים במצבים של דינמיקה חברתית, לא מספיק להגיד ׳תקבלו את השונה, תהיו נחמדים׳. אמנם זה חשוב, אבל חשוב לא פחות שהאדם עצמו יכיר בקושי שיש לו ויפנה לעזרה. אני ממליצה לכל אחד שמוצא את עצמו בסיטואציה כזו לפנות למבוגר שהוא סומך עליו - הורה, מדריך בתנועת הנוער או איש חינוך מצוות בית הספר - ולבקש את עזרתו. בהחלט אפשר לטפל בסוגיה ולפתח מיומנויות חברתיות, שהן דבר נרכש. יש פער עצום בין החוויה המזדמנת של דחייה חברתית שאפשר ללמוד ממנה לבין מצב שבו מתקבעת דחייה. כאן נכנס התפקיד של החברים, של המשפחה ובוודאי של המבוגרים האחראיים ושל אנשי החינוך - כי אחרי שמתקבע התפקיד החברתי של 'המוחרם', הרבה יותר קשה לשנות אותו. מלבד עירוב גורמים רלוונטיים, אני ממליצה למי שסובל מחרמות לפנות למסגרות של תנועות נוער, חוגים או קבוצות עניין חיצוניות למסגרת הפוגעת, וזאת כדי לגבש לעצמם חיי חברה עשירים חלופיים״.

 

 

״לא לעמוד מנגד״

 

 


גם אם לעתים חרמות או דחיות הם תגובה חברתית להתנהלותו של המוחרם, אין זה אומר שהקרובים אליו פטורים מאחריות. אם חברינו סובלים מקשיים חברתיים, עלינו להבין שתפקידנו חשוב לא פחות משל ההורים או הצוות החינוכי. ״דחייה חברתית קבועה ומתמשכת מכאיבה יותר מאלימות פיזית״, מבהירה הילה. "התחושה המתמשכת של הדרה, התעלמות והוקעה כואבת לא פחות ממכה. מובן שגם הרשתות החברתיות של עידננו ׳תורמות׳ לעניין. הכאב הוא כאב גדול, גם בעבור המוחרמים וגם בעבור המשפחה שלהם״.

 


מה יכול לעשות מי שחברו סובל מדחייה חברתית או מחרם?

 


״למשל, כשכל החבורה מוזמנת לבית של אחד החברים, הוא יכול לשאול ׳מה עם הילד ההוא? אולי נזמין אותו גם?׳. אנחנו יכולים לראות בכל קבוצה, ובעיקר בכיתות המאוחרות של בית הספר היסודי, שכשילד אחד יוצא נגד הקבוצה, פתאום כל מי שחשב כמוהו בלב אבל לא העז להגיד דבר לילד המחרים - נעמד לצדו״.

 


יכול להיות שבחלק מהמקרים החברים צריכים לשמש מראה שמצביעה על הקשיים או הבעיות החברתיות של ״הבודד״?

 


״לגמרי. הרבה פעמים לילד שחווה חוויה של דחייה יש חבר שמשתמש בכוח שלו כדי להכניס את הבודד לקבוצה. זו אחריות גדולה לכתפיים של ילד, אבל הוא לחלוטין יכול לסייע לחבר הבודד שלו לזהות את הבעיה ולהשתלב בחברה. החבר הזה אמנם פותח את הדלת, אבל הבודד הוא שצריך לעשות את השינוי. חשוב לזכור שאנחנו משתנים, ולפעמים התפקיד של החברים הוא לשקף לסביבה את השינוי שעבר המוחרם. למשל, הילד שכולם התרחקו ממנו בכיתה ב' הוא לא הנער הבוגר שלומד בכיתה ז'. הכי חשוב לא לעמוד מנגד בהרמת ידיים. השתתפות בחרם היא אלימות חמורה. הרי אנחנו לא מצפים שאנשים יעמדו מנגד ויצפו בתגרה אלימה או בהטרדה מינית, וגם מאלימות חברתית אסור להתעלם״.

 


ומה עם חבריהם של יוזמי החרם? גם עליהם מוטלת האחריות לעצור את האלימות?

 


״בהחלט, ואנחנו רואים את זה קורה בשטח. לדוגמה, תלמידים המתגייסים להגנתם של תלמידים אחרים בקבוצות הווטסאפ הכיתתיות. כדי שילד או נער יעמוד מול הזרם האלים עליו להיות חזק. לילדים המנהיגים יש תפקיד סופר־חשוב בדינמיקה החברתית וכדאי שהם ינצלו את כוחם לטובה. לגישתנו, כשמדובר בחרם, אנחנו מצפים מהחזקים ומהמנהיגים לשמש דוגמה לאחרים - אמנם לא נכריח אותם להיות חברים של ילדים אחרים, אבל כן נדרוש מהם לא לתת יד לחרם חברתי״.

 

 

SAD - אל תשתפו פעולה עם חרמות! 

 

 

(כת"צ עילי שמעוני)