מגזין

מימין עם כיוון השעון: עמנואל כהן, יעקב ירון, אסף רבינא, רפאל בניפלח

ארבעה בני נוער שלא זכו להכיר את הקרובים שלהם

לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל החלטנו לשוחח עם ארבעה בני נוער שמעולם לא זכו להכיר את קרובי המשפחה שלהם שחירפו את נפשם כדי להגן על המולדת. 

 ראש אחד   |   11/05/2016  |    |    |    | 

 

 

מי היה הנופל?

 

אביב (14): "רפאל בניפלח, בן דוד שלי מצד אימא, שנולד בקזבלנקה במרוקו בשנת 1953 ועלה לארץ ב-1962. הוא היה האח הבכור מבין שישה אחים, והמוזיקה הייתה תחביבו העיקרי. רפאל התגייס לצה"ל בראשית מאי 1971 ועבר בהצלחה קורסים שונים בחיל התותחנים. במלחמת יום הכיפורים השתתף בקרב על תל פארס ברמת הגולן. כשהחלה ההפגזה, מיהר אל התותח שלו - אולם לא הצליח להגיע אליו. רסיס של פגז פגע בו והוא נהרג ב-6.10.1973 בהיותו בן 20 בלבד".

 

תמר (14): " עמנואל (מנו) כהן היה סבי. נולד ב-1943, ובצעירותו היה אלוף ישראל לנוער בשחמט. למנו הייתה אהבה גדולה לבני משפחתו ולארץ ישראל. לקראת סוף השירות הסדיר שלו הוא הועבר אל חיל הקשר. במלחמת יום כיפור, ב-10.10.1973, כשהוא בן 28, הוא נפצע אנושות ליד הישוב אל-על. יום למחרת הוא מת מפצעיו".

 

דר (15): "אסף רבינא היה דוד שלי מצד אבא. הוא נולד ב-1961 בבאר-שבע. הוא היה תלמיד חרוץ ומצטיין ובגיל שבע החל ללמוד נגינה על פסנתר. הוא אהב לקרוא, להאזין למוזיקה ולנגן ואף ניגן בכמה להקות. החלום הכי גדול שלו היה להיות מוזיקאי. אסף נפל בגיל 19 ב-24.2.1980".

 

שני (17): "יעקב ירון היה דוד שלי מצד אבא, הוא נולד בירושלים ב-1952. בילדותו הוא למד בבית הספר היסודי כי"ח (כל ישראל חברים) של רשת אליאנס. לאחר מכן המשיך ללמוד לימודי ערב ועבד בחנות של אביו ובמפעל זכוכית כדי להמשיך ולעזור להורים בפרנסת הבית. יעקב שירת ביחידת השריון, והוא נפל במלחמת יום כיפור בתעלת סואץ כשנשלח עם יחידתו לחלץ חיילים שהיו פצועים ונצורים. כוחות מצריים התקיפו את הנגמ"ש שבו נהג, וככה הוא נהרג. הוא היה בן 21".

 

מתי נודע לכם לראשונה שיש לכם קרוב משפחה שנפל במלחמה?

 

שני: "כשהייתי בכיתה ה', ההורים שלי הסבירו לי שיש לי דוד שנפל במלחמת יום הכיפורים. הייתי בשוק, היה לי מאוד קשה לעכל את כל זה. התחלתי לשאול עליו שאלות, להתעניין, לנסות להבין מי הוא היה. סבתא שלי הראתה לי דברים שהוא הכין, הוא היה מאוד מוכשר בעבודות יד".

 

דר: "מאז שהייתי ילד קטן ידעתי את זה. המשפחה שלי ואני תמיד הלכנו לטקסים אחרים מאלה שהיו בבית הספר. החברים שלי מהכיתה לא היו איתי בטקסים האלה, וזה היה שונה, הם היו הרבה יותר ארוכים והיו בהם הרבה סיפורים מרגשים. ככה הבנתי שדוד שלי נפל במלחמה".

 

איך אתם והמשפחה זוכרים את החלל?

 

תמר: "אני ומשפחתי עולים לקבר שלו ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה ומשתתפים בטקס קטן של כל המשפחות השכולות שאהוביהן קבורים בבית העלמין ברחובות. בנוסף, בערב יום הזיכרון כל המשפחה מתכנסת לארוחת ערב, עומדים ביחד בצפירה וצופים בטקס הממלכתי אשר משודר בטלוויזיה".

 

אביב: "כדי לשמור על הזיכרון לסבתא שלי יש שרשרת מזהב שחרוטה בו התמונה של רפאל. בנוסף, לכל אח מהמשפחה (הם היו שישה אחים) יש תמונה בבית שלו, ואחי קרוי על שמו".

 

שני: "בביתה של סבתא שלי יש פינת הנצחה במזנון, שם נמצאות העבודות שהוא עשה במפעל הזכוכית. בנוסף יש ברחבי הבית הרבה תמונות שלו".

 

מה אתם עושים ביום הזיכרון? על מה אתה חושבים?

 

אביב: "ביום הזיכרון אני חושבת עליו הרבה, אני מתנתקת מהכול וחושבת על מה הייתי יכולה לדבר איתו עכשיו. אני מרגישה עצובה שאני לא יכולה וגם לעולם לא אוכל לפגוש אותו ולספר לו חוויות ולהתייעץ איתו. עצוב לי שאף פעם לא אוכל לפגוש אותו ולהכיר אותו באמת. מה שמחזק אותי בזמנים האלו זה המשפחה שלי , כי אני אוהבת להיות בחברתה".

 

תמר: "אני מרגישה עצובה וכואבת אפילו שלא הכרתי אותו. אני מרגישה כאילו תמיד הוא היה לידי וגדלתי איתו למרות שהוא לא בחיים יותר. עצוב לי שלא אוכל לפגוש אותו".

 

דר: "תמיד כשמקריאים בטקס בבית הספר את השמות של בוגרי בית הספר שנפלו, אני חושב עליו ועל הסיפורים שסיפרו לי עליו. אני מרגיש פספוס גדול כי יכלו להיות לי עוד קרובי משפחה, עוד ילדים בגילי שהיו באים לאירועים המשפחתיים והיו חיים את חייהם".

 

איך הוא השפיע על חייכם?

 

שני: "אני מרגישה שעכשיו יש מישהו שמשגיח עליי מלמעלה ושומר עליי תמיד. כשסבא שלי מת, זה נתן לי נקודות מבט חדשות על העולם. אני חושבת שאפשר היה למנוע את הנפילה שלו ושאנחנו צריכים ללמוד מטעויות העבר כדי שנוכל לחיות בעתיד טוב יותר. עכשיו , לפני הגיוס, אני שוקלת מאוד ברצינות לאן להתגייס, האם כדאי לי לקחת סיכון ולשרת במקומות שיכולים לסכן אותי? הנפילה של דוד שלי גרמה לי לראות את החיים בצורה אחרת, באור חיובי ושלילי כאחד, שמצד אחד יש סכנה ויש מוות אבל מצד שני אני חייבת לתת מעצמי כמה שאני יכולה למדינה שאני אוהבת".

 

דר: " אני חושב עליו, על איפה הוא היה גר, למי הוא היה דומה, איך היו הילדים שלו, איזה סיפורים היו לו לספר, מה הוא היה עושה? דברים כאלה".

 

 

תודה לאביב אואקי, תמר כהן, דר רבינא ושני ירון, שהסכימו להתראיין לכתבה. 

 

 

(כת"צ לירי גושן / liri.rosh1@gmail.com)