מגזין

(צילום: Giphy)

אל תעמדו ותסתכלו מהצד: איך להתמודד עם בריונות ברשת?

אלימות המתרחשת במדיה הדיגיטלית, היא תופעה נפוצה, והיא בולטת במיוחד בקרב בני נוער. 

 ראש אחד   |   08/10/2016  |    |    |    | 

 

 

האינטרנט הוא חלק בלתי נפרד מחיינו; בעצם, מחקרים מצאו כי אנחנו מבלים לפחות מחצית מיומנו ברשתות החברתיות. בזמן הזה אנחנו מתכתבים עם חברינו, צופים בסרטונים מצחיקים או סתם גוללים את המסך וצופים בפוסטים של חברינו. לצערנו, פעמים רבות אנו נתקלים בפנים הפוגעניים של הרשתות החברתיות, המופיעים בתגובות נאצה, בפרסום תמונות אישיות ללא רשות ובניהול שיחות אלימות. בריונות ברשת, כלומר אלימות המתרחשת במדיה הדיגיטלית, היא תופעה נפוצה, והיא בולטת במיוחד בקרב בני נוער. שוחחנו על הנושא עם הפסיכולוגית מור גולן.

 


אילו מעשים נחשבים לבריונות ברשת?

 


"הטרדה, שליחת מסרים מעליבים, קללות או איומים בצורה חוזרת ונשנית. גם הפצת שקרים, חשיפת מידע אישי או מביך, התחזות למישהו אחר וניצול המעמד לפגיעה בו נחשבים לבריונות ברשת. חלק מהמעשים האלו נחשבים לעבירה פלילית, ובמקרה הצורך אפשר גם לפנות למשטרה להתלונן עליהם".

 

 

איך משפיעה בריונות ברשת על הקורבן?

 


"בריונות ברשת דומה לכל פגיעה חברתית שאינה ברשת, למשל בבית הספר ובכל מסגרת אחרת, ולכן ההשפעות על הקורבן הן די דומות. פעמים רבות ההשפעות הן בעיקר נפשיות, חברתיות, התנהגותיות ולימודיות. מבחינה נפשית, הערך העצמי נפגע וחווים רגשות מאוד שליליים כמו כעס, עצב ותסכול וחשים תחושת בדידות עצומה שמביאה להתרחקות והימנעות חברתית, הסתגרות בבית והיעדרות מבית הספר, שגוררת, כמובן, פגיעה בלימודים. קורבנות התעללות ברשת נתונים בסיכון גדול לדיכאון, חרדה ולמחשבות אובדניות. ויש גם השפעה ארוכת טווח; הערך העצמי נשאר נמוך, יש נטייה לדיכאונות, לחרדה חברתית ולהימנעות חברתית גם בחיים הבוגרים".

 

מהם בעצם ההבדלים בין בריונות ברשת לבין בריונות פנים מול פנים, מלבד העובדה שהראשונה מתרחשת באינטרנט?

 


"יש יותר דמיון משוני. הרבה פעמים בריונות ברשת היא ממש המשך לבריונות בבית ספר, למצב של חרם או לדחייה חברתית. אך בכל זאת יש כמה הבדלים - מכיוון שזה קורה ברשת, יותר אנשים חשופים לתקיפה. אם זה קורה בקבוצת ווטסאפ או ברשתות החברתיות, אין לאן לברוח, אין מפלט בשום מקום, כי זה באינטרנט והולך עם הקורבן לכל מקום. בריונות ברשת יכולה להיות חריפה וקשה יותר מבריונות 'רגילה' כי אין סמכות שמפקחת וגם כי זה לא נעשה פנים מול פנים, לכן פחות מתחשבים בנורמות חברתיות ואז הדברים שנאמרים יכולים להיות הרבה יותר פוגעניים. בנוסף, ברשת הפוגע עשוי להיות אדם זר, אם כי זה מקרה נדיר יותר, ובדרך כלל הקורבן והבריון מכירים היכרות אישית".

 


איפה עובר הגבול בין הלצה לא מזיקה להתעללות של ממש?

 


"פעמים רבות הגבול לא ברור בהתחלה. כולנו רוצים להרגיש שייכים ורצויים, להיות חלק מקבוצות ולנהל שיחות עם חברים. חשוב מאוד שכל אחד ישים לב לגבולות שלו, מה מתאים לו ומה לא. יש דברים שהם ברורים מבחינת נורמה חברתית, שהם אסורים ופוגעניים בבירור, אך יש מצבים שהם יותר אפורים. באינטרנט אי אפשר תמיד להבין את ההקשר של ההודעה, לא ברור תמיד אם האדם מעיר הערה בצחוק או בכוונה לפגוע. אם ההערה חוזרת על עצמה והיא לא חד־פעמית, אז אפשר להרגיש שהיא נעשית בכוונה".

 


"התערבות במקרה של בריונות יכולה להציל חיים. גם אם אתם הקורבן וגם אם אתם המשקיפים מהצד, אל תישארו פסיביים!" אומרת מור.

 


האם השיח החברתי בנושא בריונות ברשת מספיק משמעותי ומועיל כיום?

 


"בריונות ברשת היא תופעה יחסית חדשה והמודעות אליה לא מספיק גבוהה. הרבה הורים, מורים ויועצים לא יודעים איך להתמודד עם זה, גם כי הם שייכים לדור שלא גדל עם הרשת וגם כי זה לא קורה בבית הספר והם לא חשופים לזה באופן ישיר".

 

 

אז מה אפשר לעשות בנידון?

 


"לא פעם קורבנות של בריונות מנסים להתמודד עם הבעיה בעצמם, לבדם. הדבר הכי חשוב שאפשר לעשות זה לפנות למבוגר שאתם סומכים עליו, למשל בן משפחה, מורה או יועצת. בראש ובראשונה הפנייה מפיגה את תחושת הבדידות. אם בכל זאת אתם מרגישים שאין מבוגר שאתם סומכים עליו מספיק, תוכלו לפנות למוקד ער"ן (עזרה ראשונה נפשית - יש מוקד טלפוני ומוקד אינטרנטי) וגם לעמותת 'הכפתור האדום', הפועלת באמצעות אפליקציה שמאפשרת לדווח על בריונות ברשת ולהעביר את הטיפול בנושא לגורמים מוסמכים. בתור משקיפים מהצד, כלומר עדים לבריונות, אנחנו לא תמיד יודעים איך להתנהג, הרי קיים החשש שאם נתערב אז ניפגע גם אנחנו. אבל למשקיפים מהצד יש הרבה כוח להפסיק פגיעה! חשוב מאוד לא לשתף פעולה עם הבריון, לא להעביר הלאה את המידע שהוא שולח (תמונות או מסרים פוגעניים) וחשוב לפנות למבוגר או לגורם כלשהו שיכול לסייע".

 

 

 

 


שוחחנו עם שירה (שם בדוי), בת 17, שחוותה בריונות ברשת ושיתפה אותנו בחוויה הקשה.
ספרי לנו על המקרה.

 


"כשהייתי בת 13 היה לי חבר. אחת מבנות הכיתה רצתה אותו בתור חבר שלה וטענה ש'גנבתי' לה אותו, מה שכמובן לא היה נכון. כדי להתנקם בי היא פרצה לעמוד הפייסבוק הפרטי שלי והתכתבה איתו בשמי. במהלך השיחה היא ריכלה על חברות שלי ובתום השיחה צילמה את המסך ושלחה לכולן בטענה ששכחתי אצלה את הפייסבוק פתוח. בעקבות זאת חברותיי צעקו עליי יום למחרת, חסמו אותי בפייסבוק והפסיקו לדבר איתי. חזרתי הביתה מבולבלת ובוכה בגלל המקרה, לא היה לי מושג למה הקשר התנתק. הן הראו לי את צילומי המסך, נכנסתי לפייסבוק שלי לראות זאת בעצמי ולא הבנתי איך המצב קרה כי לא כתבתי את הדברים האלה. איבדתי את העולם החברתי שלי ונשארתי לבד".

 


האם שיתפת את הסביבה במה שקרה?

 


"למזלי, יש לי קשר מאוד חזק עם אמי אז שיתפתי אותה בכל המקרה. הייתי זקוקה לתמיכה, סיפרתי לה את כל המקרה ושאני לא יודעת מי עשה את זה, והיא הרגיעה אותי וישר התחילה לטפל בזה. היא רצתה לדבר עם המחנכת שלי, אך חששתי שיגלו שהלשנתי, והיום אני יודעת שזו בכלל לא הלשנה אלא דיווח. לבסוף דיווחנו למחנכת, אך תגובתה הייתה מאכזבת, היא לא ייחסה חשיבות למקרה ולא תמכה בי כלל. אך לא עצרנו שם - העברנו את המידע ליועצת בית הספר, חקרנו את המקרה, ומאותו השלב דברים החלו להיפתר. כשנה לאחר המקרה נראו הדברים אחרת לחלוטין".

 

 

כיצד זה השפיע עלייך?

 


"הרגשתי הקלה כשהמקרה נפתר וכשחברותיי חזרו לחיי, אך היום לא הייתי מתנהלת באותה צורה. היחס שקיבלתי מהן לא היה צודק ולא הגיע לי לחוות מתקפה שכזו מצד חברותיי הקרובות ביותר. בעקבות המקרה מאוד קשה לי לסמוך על אנשים ולוקח לי הרבה יותר זמן להיפתח לחברויות חדשות, אבל אני יודעת שיש אנשים שאוהבים אותי ולא ייתנו לי לעבור את זה בשנית".

 

 

(כת"צ ענבל חייפץ)