מגזין

(באדיבות ידיעות ספרים)

פרק ראשון מתוך הספר: "עד האופק", ספר ההמשך של רב המכר "קיץ אחד ביחד"

תתכוננו להתמכרות חדשה.

 ראש אחד   |   20/03/2017  |    |    |    | 

 

 

"יופי..." מילמל דין לעצמו, "זה הולך להיות קשה משחשבתי."

הוא עמד מרחוק וסקר בפנים מודאגות את הילדים שהתגודדו בחצר בית הספר. הילקוט, שהיה אמור להיות מגניב, כדי לעשות את הרושם הנכון על הכיתה החדשה, נראה לו פתאום תינוקי ומטופש. הוא הרגיש שהכול בעצם תינוקי עכשיו. הוא העביר את רצועת הילקוט מכתף לכתף, מנסה להחליט באיזו תנוחה הוא נראה הכי בוגר.

ממה יש לי לפחד כל כך? נאנח והסתכל שוב בילדים האחרים. למה הלב שלי דופק כאילו אני מתחיל שוב כיתה א'? אני מתחיל כיתה ט'!

הוא יישר את הכובע שעל ראשו. הוא ידע שהכובע שלו מוזר, ודווקא משום כך חבש אותו, שיהיה "הקטע שלו" ויבהיר לכולם מי זה דין.

הוא פסע בצעדים נחושים לעבר השער.

"היי, ילד!" צעק אחד הנערים שישבו על הגדר.

דין סובב את ראשו.

"אחלה תיק יש לך!" קרא הנער, וחבריו פרצו בצחוק.

דין העיף מבט אל ילקוטו וחש שפניו מאדימות.

"אהמ..." השתעל וחידש במהירות את צעדיו.

"גם אני רוצה צבֵי נינג'ה!" צעק אחריו אחד הנערים, והשאר המשיכו לצחוק.

אלה לא צבי נינג'ה, רצה דין לענות, אלה המוחצים הסמוראים! אבל חשב על זה שאיכשהו דווקא ההתעקשות על שמה הנכון של הסדרה תוציא אותו אפילו יותר נלעג. ופתאום הוא הרגיש באמת תינוקי. לעזאזל איתך, מיטל, כעס פתאום על אחותו הגדולה, שבחביבות אין קץ שיכנעה אותו שסדרות מצוירות נחשבות מגניבות גם בחטיבה ובתיכון, ושהוא יכול ללכת עם הילקוט הזה בלב שקט ואף אחד לא יחשוב שהוא ילד קטן. "לא זה מה שאמור להדאיג אותך," הסבירה לו אתמול בערב, כשנכנס אליה לחדר ושאל בהיסוס לדעתה על הילקוט. "אני במקומך הייתי דואגת ממשהו אחר לגמרי."

דין הקשיב בעודו מביט סביבו בסקרנות על הקירות שהיו מלאים תמונות וקישוטים שמיטל החליפה חדשות לבקרים. לא לעתים קרובות קיבל רשות להיכנס אל חדרה של אחותו הגדולה, והוא ניצל אפוא את ההזדמנות היטב.

"מה שהכי חשוב בפנימייה הזאת שאליה אתה עובר," אמרה לו באותה נימה מתנשאת שבה מדברים אל אחים קטנים, "זה איך תסתדר עם הבנות."

זה הפחיד אותו עוד יותר. הוא חשב שיקבל ממנה איזו עצה, איך להרשים את הבנות, אבל בדיוק אז היא נזכרה שהיא מניחה לאחיה הקטן לעמוד באמצע חדרה הקדוש ופקדה עליו לצאת מיד.

ממש יופי, רטן עכשיו בלבו. לא מספיק שנתתי לה להפחיד אותי עד מוות, גם קיבלתי את העצה המטופשת שלה לגבי הילקוט עם המוחצים הסמוראים.

בעומדו כעת מול בית הספר גילה שלבד מהתיק שלו, לא היה זכר בשום מקום לדמויות מצוירות, לא על ילקוטיהם של התלמידים האחרים ולא בשום מקום אחר.

טוב, נו, ניסה להתעודד, לא נורא, גם זה יהיה חלק מ"הקטע שלי". כמו הכובע. אני דין המגניב, שלא מתבייש לחבוש כובע מגניב וללכת עם תיק עם המוחצים הסמוראים!

בנחישות גוברת זקף את סנטרו ופסע קדימה.

* * *

 האיש שצפה מהורהר בדין מבעד למסך מצלמת האבטחה נאנח.

"אני מקווה שבחרנו נכון..." מילמל לעצמו.

הוא בדק שוב את רשימת התלמידים החדשים ובחן את חמשת השמות הנותרים, במיוחד את השם האחרון שהיה מסומן באיקס גדול.

* * *

 לונה המשיכה למרוח לאט־לאט לק על ציפורניה, גם כשעוזרת הבית עמדה בייאוש וחיכתה שתסיים.

"תגידי להם שאני תכף באה," אמרה לעוזרת בחשיבות עצמית וטבלה שוב את המברשת כדי למרוח שכבה חדשה גם על ציפורני רגליה.

העוזרת, שזו היתה הפעם השנייה שנשלחה לקרוא לה שתרד למכונית, ויתרה ועזבה את החדר. היא ירדה במדרגות הבית, המרופדות בשטיח, אל קומת הסלון של הבית המפואר, ויצאה אל המכונית השחורה שהמתינה בחוץ. איריס, אמה של לונה, בחליפת עסקים ובפרצוף זועף, הוציאה את ראשה מחלון המכונית.

"נו?" קראה. "איפה היא?!"

העוזרת החלה לגמגם.

איריס קלטה שבִּתה מתכוונת לאחר בכוונה, כדרכה, והתרגזה ממש.

"מה יש לילדה הזאת?!" הטיחה באבירם הנהג. "למה היא עושה לי דווקא כל פעם?!"

אבירם כפה על עצמו לשתוק. הוא ידע שהגברת שלו לא באמת רוצה לשמוע מה דעתו. רוב הזמן היא מתייחסת אל לונה כאילו היו אויבות, או לחלופין כאילו היו החברות הכי טובות, אבל כמעט אף פעם אינה מתייחסת אליה כהתייחס אֵם אל בתה. שתיהן בלונדיניות מטופחות, לשתיהן אותה גִזרה תמירה, מצח גבוה ואף סולד. לא רק את המראה ירשה לונה מאמה, כי אם גם את תחושת החשיבות ואת היחס הנוקשה לסובבים אותה. כשלא קיבלה את מה שרצתה, נהגה כילדה מפונקת ושתלטנית. למרבה המזל, תמיד קיבלה את מה שרצתה.

למעלה בקומה השנייה סיימה לונה סוף־סוף למרוח את הלק. היא ניסתה למשוך את הזמן ככל האפשר. אמא שלה אמורה להצטרף אליה ליום הראשון של הלימודים. מעולם לא עשתה זאת קודם לכן, השנה באה מפני שזה התיכון הפרטי "לב ההר". בטח רוצה לעשות רושם טוב על מנהל הפנימייה ועל צוות המורים, להראות שהיא שם בשביל בתה וכל השטויות האלו של אמהות. סבבה. הצגה או לא, העיקר שהיא באה.

היא החליקה בידה על השמלה שבחרה ללבוש. נצנצים ותפירה ביד, עבודה של לא פחות משלושת אלפים שקל. אמא תמות כשתראה שאני הולכת עם זה לבית הספר, חשבה בהנאה בעת ששעטה במדרגות כשהתיק מנתר על גבה. היא תצעק עלי לרוץ בחזרה ולהחליף בגדים...

לונה לא התכוונה לעצבן את אמה אלא רק לגרום לה להתפתל קצת, שיהיו ביחסי כוחות שווים. היא פרצה החוצה מהבית והתקרבה אל המכונית, מתנצלת בחיוך מעושה.

"סוֹרי," זימרה. "לקח לי זמן לגמור ללבוש את ה..."

היא השתתקה. מתוך המכונית הביט אליה אבירם, ומאחוריו לא ישב איש.

"איפה אמא?" שאלה לונה.

"היא קיבלה שיחת טלפון," אמר אבירם. "היתה חייבת לזוז."

לונה שמטה את התיק על הארץ. "אבל היא אמרה שהיא תבוא איתנו..."

"כן, אבל בגלל שאנחנו כבר מאחרים היא לא תספיק לישיבה שיש לה אחר כך," אמר אבירם. "היא הבטיחה שתגיע לביקור מחר. בואי, צריך כבר לנסוע."

לונה לא ענתה. היא הרימה את התיק והשליכה אותו למושב האחורי. ואז פתאום שינתה את דעתה.

"חכה," אמרה, "שכחתי להכניס כמה דברים." וחזרה הביתה, לקול רטינותיו של אבירם.

היא רצה אל ארון הנעליים של אמה ובחרה לה את הזוג עם העקבים הגבוהים ביותר, אלו בצבע האדום. או־אז חזרה למכונית והצטנפה במושב האחורי, רוטנת וממורמרת. התחשק לה לתלוש את הנצנצים מהשמלה אחד־אחד.

"את בסדר?" קרא אבירם והביט בה במראה שמעליו.

"כן," אמרה לונה. "שים רדיו. בפול ווליום!"

אבירם גנח בשקט. מוזיקה רועשת היתה סימן מבשר רעות אצל לונה.

הוא הגניב לעברה מבט נוסף במראה וראה אותה עושה תנועות ריקוד לצלילי הרדיו, כשעיניה עצומות. מה לא הייתי נותן כדי לדעת מה היא עומדת לעולל להם שם בתיכון, חשב.

 

 

 

לא מסוגלים להתאפק? הקליקו כאן ורכשו את הספר עוד היום!

 

 

cover_lia