מגזין

הסיפור המותח ממשיך! (צילום: Shutterstock)

סיפור בהמשכים: הפרק ה-12 של "רוחות מדבר"

"הם עמדו זה בזרועות זה רגע ארוך, כאילו היה להם את כל הזמן שבעולם".

 ראש אחד   |   22/02/2017  |    |    |    | 

 

פרק ראשון
פרק שני
פרק שלישי
פרק רביעי
פרק חמישי
פרק שישי
פרק שביעי
פרק שמיני
פרק תשיעי
פרק עשירי
פרק אחד-עשר

 

תקציר הפרקים הקודמים: יערה מזהירה בחלום את שני מיחיאל השרת. לאחר שנתקלו במבוי סתום בחקירה, אופק מבקשת משני להכיר לה את סולידאד. אסף מצליח סוף־סוף לנהל שיחה עם הילדה, אבל יחיאל קוטע אותה. אופק נחלצת לעזרתם של אסף והילדה ומשתכנעת שיחיאל אינו שרת רגיל.

 

בזווית עינה ראתה אופק את הדמות הקטנה בשמלה המלוכלכת רצה ונעלמת בין העצים. או אל תוך העצים. אופק לא העזה להפנות את מבטה כדי לוודא.

היא קיללה בלבה. בשבועות האחרונים עשתה כל שהייתה יכולה כדי לנסות להתקרב אל רוח הרפאים הקטנה ולרכוש את אמונה, אבל הילדה תמיד נמלטה מפניה. דווקא עכשיו, בפעם היחידה שאופק הצליחה להחליף איתה כמה מילים, הם הותקפו על ידי...

אופק הביטה ביחיאל, השרת הזקן. עיניו היו משטחים חלקים, אדומים כדם, ופניו היו קרות ונטולות הבעה. עד לאחרונה ראתה בו אופק זקן מוזר ובלתי מזיק. היא מעולם לא טעתה כל כך.

"אופק," אסף לחש, חיוור. "מה קורה כאן?"

זרועו הכואבת הייתה צמודה לגופו, וחבורה מכוערת החלה להיווצר במקום שבו יחיאל אחז בו. את המאבק של אופק ביחיאל לא היה ניתן לראות על גופה, אבל היא הרגישה את סימניו היטב. יחיאל, מי או מה שלא היה, התרכז בהם כעת ושכח לחלוטין מהילדה הקטנה. הם היו צריכים לברוח. אבל לאן?

למרות חוסר חיבתה לאסף גילתה אופק שהיא מרחמת עליו. הוא חיכה לתשובתה, על פניו הבעה אבודה כאילו היה פעוט שזה עתה החל לצעוד וכבר מצא את עצמו במערכת יחסים מחייבת עם כוח המשיכה והרצפה. לאופק לא היה זמן ללמד אותו ללכת. היא תפסה את ידו הבריאה וגררה אותו לריצה. יחיאל רדף אחריהם, צעדיו היציבים מהירים מדי עבור אדם בגילו. הוא לא צעק עוד איסורים ואזהרות.

----------

 

"רגע, איפה חוויאר ולוסיאנה עכשיו?"

"במערת הקבורה שהדוכסית סיפרה עליה ללוסיאנה לפני שנחטפה."

"אה. ולמה הם שם?"

"כי מוסתרות שם הוכחות שההורים של לוסיאנה היו בני אצולה."

"ואיך חוויאר נפצע?"

"התאום המרושע שלו ירה בו."

"מי? סנטיאגו?"

"לא, סתומה." סולידאד נאנחה. "סנטיאגו וחוויאר השלימו בפרק הקודם, כשחואניטה גילתה שהיא האחות למחצה שלהם. חורחה הוא התאום המרושע עכשיו."

"אז יש ארבעה אחים?" שני שאלה. "אוף, פספסתי המון."

"זה היה בתקציר הפרקים הקודמים," אמרה סולידאד. "אולי אם תפסיקי לקשקש במחברת שלך במקום לראות 'סופות של הלב' -"

"אני רואה!" מחתה שני.

סולידאד גלגלה את עיניה. "מה את בכלל מציירת שם?"

"כלום." שני סגרה במהירות את המחברת.

"יופי," אמרה סולידאד. "כי זה מכוער."

שני חייכה. על המסך נתקלה רגלה של לוסיאנה באבן. היא החליקה, וחוויאר תפס אותה. הם עמדו זה בזרועות זה רגע ארוך, כאילו היה להם את כל הזמן שבעולם, כאילו תאומים מרושעים, דוכסים חורשי מזימות וצבא שכירי חרב לא דלקו בעקבותיהם.

"זו היא?" אמרה סולידאד. "החברה שלך, יערה?"

שני הופתעה. היא לא חשבה שסולידאד תזכור את יערה. היא פתחה שוב את המחברת והביטה ברישום המהיר, נערה בשמלה פרחונית שוכבת על כר דשא בעיניים עצומות, מחייכת. "איך ידעת?"

"היא נראית מתה," אמרה סולידאד.

ראשה של שני פנה בתנועה חדה. "היא לא מתה בציור! למה שאני אצייר..." היא עצרה כשראתה את חיוכה המעוקל של סולידאד. "יופי. מצחיק."

"זה דומה לתמונה שלה בהנצחה," אמרה סולידאד.

"באמת?" שני הסמיקה, למרות שידעה שסולידאד לא התכוונה להחמיא לה. יערה והיא תמיד ציירו את מה שהטריד אותן והעמידו פנים שהן כולאות את כל המחשבות הרעות בציור. אבל שני לא ציירה מאז שיערה מתה, וכעת, כשציירה אותה, החלום רק נעשה חד וברור ומכאיב יותר. שני סגרה את המחברת וניסתה להתרכז בטלנובלה. השתקפותה הביטה בה מהמסך, עיניה בוהקות מדי ואפה אדום. יערה הייתה מכריחה את שני לדבר אם הייתה רואה אותה כך. אבל סולידאד המשיכה להביט בחוויאר ובלוסיאנה.

"שאלת אותי פעם למה רק חלק מהמתים חוזרים בתור רוחות," אמרה סולידאד.

צמרמורת חלפה בעורפה של שני. "כן. אמרת שאת לא יודעת."

"אני לא. אבל אם הייתי צריכה לנחש, זה קשור לצורה שבה מתת. מי שנרצח נשאר מאחור."

שני נשמה עמוק. "אני לא בטוחה שיערה לא נרצחה."

סולידאד שתקה, עיניה מרוכזות במסך, אבל שני ראתה את הכיווץ הקל בקצה קו האייליינר השחור בעיניה.

"ואני כן בטוחה שחלק מהאחרות נרצחו," הוסיפה שני.

סולידאד נאנחה והתיקה את עיניה מהמסך. "בסדר, חנונית. אנחנו צריכות לדבר על החברה שלך."

שני בהתה בה. סולידאד הפגינה עד כה חוסר עניין מובהק בחקירה שלה. "באמת?"

"כן," אמרה סולידאד. "אבל השיחה הזו תצטרך לחכות עד שלוסיאנה תמצא את המגילות שמוכיחות שהיא בת לשושלת סנצ'ז."

שני חייכה. "את מתכוונת שושלת אלוורז. סנצ'ז זו המשפחה של חוויאר."

"בדיוק," אמרה סולידאד והשיבה את מבטה למסך.

"מה?" שני לטשה בה מבט. "אין סיכוי שלוסיאנה וחוויאר אחים!"

"אני מוכנה להתערב על..." סולידאד השתתקה ועיניה הצטמצמו. צווארה הסתובב בזווית כמעט לא טבעית אל דלת חדר המורים. שני פתחה את פיה לשאול, אבל באותו רגע נפתחה הדלת ברעש, כמעט מועפת מעל ציריה, ופנימה רצו אופק ואסף, חיוורים ומתנשפים, פרועי שיער ועיניים. הם לא הבחינו בשני ובסולידאד.

"אין מה לנעול," אמר אסף. "מפתח המאסטר אצלו. תעזרי לי לגרור את השולחן!"

"אין טעם," אמרה אופק.

אסף כבר גרר בעצמו את השולחן, והחל לערום מעליו כיסאות. "אמור להיות כאן טלפון, המשטרה..."

"גם זה לא יעזור -"

"היי!" צעקה שני וקמה על רגליה.

הם קפאו והביטו בה. אופק חבטה במצחה. "שיט, סליחה, שני, לא התכוונתי להביא אותו לכאן -"

היא השתתקה, אף על פי שאיש לא קטע אותה. שני כמעט הרגישה את זעמה של סולידאד מאחורי גבה. היא הסתובבה. פניה של רוח הרפאים היו קפואות וחסרות רגש, אבל שני ידעה את האמת. "סולידאד -" החלה, אבל אופק קטעה אותה. הנערה הגבוהה פסעה לפנים וחייכה.

"היי. אני אופק, השותפה לחדר של שני. ואת, אה, מכירה כבר את אסף..." עיניה של סולידאד אכן התמקדו באסף. אופק המשיכה במהירות. "שכמו שאמרתי, ממש לא התכוונתי להביא אותו לכאן, אבל משהו תקף אותנו בחורשה -"

היא השתנקה כשסולידאד חלפה ישירות דרכה מבלי לעצור, בדרכה אל אסף.

אסף צרח ונסוג לאחור. הוא נתקל בקיר ונצמד אליו, עיניו רחבות ומלאות אימה. "לא! לא את! תתרחקי ממני! לא עשיתי כלום!"

"סולידאד, די!" שני התייצבה בינה לבין אסף, וסולידאד עצרה ממש מולה. מבטה התמקד בפניה של שני. שני נשפה אוויר. תחושה ברורה של סכנה עמדה בחדר, כמו פעמוני אזהרה מכוסים בטחב שניסו בכל כוחם לצלצל, והיא לא הייתה קשורה לאסף או לסולידאד. "אופק, מה אמרת?"

"ידעתי," אסף מלמל, בוהה בסולידאד. "ידעתי שהיא אמיתית!"

"מספיק, אסף," פקדה אופק. "אין לנו זמן להתמוטטות עצבים. אמרתי ש -"

"את לא מבינה?" קולו של אסף הלך והתרומם. "אחת מהן עשתה את זה!"

"עשתה מה?" שאלה שני.

"לא עכשיו," אמרה אופק. "סולידאד, מה את יודעת על יחיאל השרת? מה הוא בדיוק?"

סולידאד התעלמה ממנה לחלוטין.

"מה הוא?" חזרה שני.

"את צדקת, שני." אמרה אופק. "הוא לא אנושי."

"הוא רודף אחרינו," אסף הזדקף, כאילו האימה מיקדה את מחשבותיו. "הוא ניסה לפגוע ברוח הרפאים הקטנה, הילדה. הוא היה הרבה יותר חזק ממני."

שני הביטה בזרועו הצמודה לגופו, בסימן שעליה. סולידאד השמיעה קול של בוז ממעמקי גרונה.

"הוא צודק," אמרה אופק. "הקפאתי את הקורטקס הפרה־פרונטלי של יחיאל, והוא התנער מההשפעה תוך חמש דקות."

"עשית מה?" שאלה שני.

"לא משנה," אמרה אופק, חוסר סבלנות בקולה. "הוא בדרך לכאן, אין לי מושג איך להילחם בו."

"סולידאד?" שאלה שני ותלתה בה את עיניה. סולידאד השיבה את מבטה לרגע ואז הידקה את שפתיה והלכה אל הקיר - ישירות דרך אסף. הוא צרח וניסה להתנער ממנה, אבל היא כבר נעלמה.

"היא עושה את זה. תתרגל." אמרה שני, והביטה באופק. "למה בכלל היית בחורשה?"

"באתי לפגוש אותך, זוכרת?" שאלה אופק.

נכון. שני נאנחה. החלום המערער דחק הכול הצדה. היא שכחה לגמרי שהבטיחה לאופק שתוכל לפגוש את סולידאד היום. היא אפילו לא דיברה על כך עם סולידאד.

"לאן היא הלכה?" שאל אסף, עיניו רחבות ורדופות. הוא המשיך לערום כיסאות כנגד השולחן. "איך את יודעת שהזקן לא עובד אצלה?"

שני התעלמה ממנו ופנתה אל אופק. "למה התכוונת, לא אנושי?"

"אני לא ממש יודעת," אופק הודתה. "חשבתי שהוא -"

"היי, חבורת טמבלים."

אסף זינק במקומו. לצדו הופיעה סולידאד, פלג גופה העליון מציץ מבעד לדלת הסגורה. לגלוג משועמם נח על פניה. "המפלצת העל־טבעית שלכם נעלמה. מה עישנתם -"

הדלת לחדר המנהלת נפתחה במכה, והאוויר כולו כאילו נשאב מהחדר. בפתח החדר - חדרון קטן שהיה אפשר להגיע אליו רק מתוך חדר המורים עצמו - עמד יחיאל. אלא שזה לא היה השרת שהכירו. שני ידעה מיד, בדיוק כמו שאמרה אופק, שהיצור שעמד מולה לא היה אדם. בהפתעה ובאימה הבינה שהוא מביט בה. הוא הלך לעברה. היא בהתה בו, מצווה לשווא על איבריה הקפואים לנוע, ואז קור אחר אחז בה - התחושה המשונה שכבר ידעה לייחס למעבר של רוח רפאים דרך אדם חי - ולפתע סולידאד עמדה בינה לבין יחיאל. ידיה נעו מהר כברק, שולפות משיערה את המסרקות היפניות הארוכות, השחורות והמחודדות, אותן מסרקות שהשתמשה בהן כדי לאיים על שני בלילה שבו נפגשו. היא סובבה אותן בין אצבעותיה בתנועה חלקה, כמו שריף במערבון ישן.

"תתרחקי, סולידאד!" צעקה אופק בבהלה. "הוא יכול לפגוע גם בך!"

רוח הרפאים לא זזה. שני לא הייתה יכולה לראות את פניה, אבל חמימות הפשירה סוף־סוף את גופה הקפוא מאימה, חמימות שלא חשה כבר זמן רב.

"אסור בית ספר בלילה," אמר יחיאל, והדהוד משונה התלווה לקולו. "אסור לתלמידים. אסור לרוחות."

"אתה מוזמן לנסות לזרוק אותי החוצה, זקן," אמרה סולידאד, וקולה מאיים לא פחות מזה שלו.

מאחורי שני השתנק אסף, ואופק החלה למלמל מילים חסרות פשר.

יחיאל נעצר. אופק השתתקה. השרת הזקן הביט סביבו, ברגליו, ושוב בשני. הצבע האדום התנקז מעיניו. הן היו שוב חומות־דהויות, חסרות ייחוד. נדמה היה שאפילו קומתו התקצרה, אם כי שני לא הצליחה להיזכר אם הוא והיא תמיד היו באותו גובה. הוא נראה מבולבל, וקולו רעד כשדיבר.

"מ... מה אתם עושים כאן, ילדים?" שאל. "עכשיו לילה. לכו לישון."

שני פסעה במהירות לצדה של סולידאד, שעדיין אחזה במסרקות המחודדות שלה כמו זוג פגיונות. "יש לנו אישור להיות כאן," אמרה. "מיונתן. בשביל... פרויקט בהיסטוריה."

"אה. בסדר. יונתן. בסדר." יחיאל הזעיף את פניו כשהביט בשולחן ובכיסאות שחסמו את הדלת. "אבל למה עשיתם בלגן?"

----------

 

אסף כמעט זינק מעורו כשסולידאד שוב נכנסה לחדר המורים דרך הקיר. היא חייכה אליו חיוך מלגלג.

"ברצינות, תירגע," אמרה אופק. "איפה שני?"

"כאן," שני נכנסה בעקבות סולידאד וסגרה אחריה את הדלת. "הוא במסדרון של קומה 4."

"עושה מה?" שאלה אופק.

"עובר כיתה־כיתה ובודק שכולן נעולות," אמרה שני. "כמו שהוא תמיד עושה."

קולה נשמע מאופק, אבל אופק ראתה בעיניה את סערת הרגשות - פחד והקלה, נפילת מתח ועייפות, ומעל לכול התחושה שכל ההיגיון בעולם צנח אל מאורת הארנב של ארץ הפלאות. אופק זיהתה את כל הרגשות האלו - בעיניו של אסף, בהשתקפותה שלה בחלון, ובאופן מבהיל, אפילו בעיניה של סולידאד.

"גילינו מאיפה יחיאל הגיע קודם," אמרה אופק והראתה לשני את המדף בחדר המנהלת שהזיז חלק מהספרייה וחשף מאחוריו מעבר סודי.

"ואו. כמו ב'סופות של הלב'," מלמלה שני בפליאה.

"כמו ב... מה?" שאלה אופק. "אני די בטוחה שתמי בעצמה לא ידעה על זה."

"אני לא בטוחה שיחיאל יודע," אמרה שני. היא הביטה באופק. "את עצרת אותו קודם?"

אופק נדה בראשה לשלילה. "ניסיתי, אבל לא הצלחתי. משהו אחר עשה את זה."

שני הנהנה כאילו ציפתה לתשובה הזו. אסף קרס אל תוך אחד הכיסאות והניח ידיים על צדי ראשו. היא החלה להתהלך בחדר. "את עושה לי כאב ראש, חנונית," אמר אסף בכעס. שני התעלמה ממנו. "תפסיקי עם זה," הוא סינן. "או ש..."

הוא השתתק בפתאומיות כשקלט שמבטה של סולידאד נעוץ בו.

"בבקשה, תמשיך," אמרה רוח הרפאים וזקרה קלות את גבתה. "או ש...?"

"את לא מפחידה אותי," קולו של אסף רעד.

"בפעם האחרונה שהיא לא הפחידה אותך בילית שבוע במחלקה הסגורה," אמרה שני ביובש. "אבל אני לא צריכה שומרת ראש, סולידאד. אני צריכה שכולכם תפסיקו עם האיומים ותקשיבו. אני חושבת שאחרי הערב ברור לכולנו שמשהו רע קורה בפנימייה הזו ושאף אחד מאיתנו לא יכול להתמודד עם זה לבד."

"מה את מציעה, שרלוק?" שאל אסף, אבל הפעם לא הייתה עוינות בקולו .

"שביתת נשק," אמרה שני ונשמה עמוק. "אפשר לדבר על הפרטים הטכניים מחר. כרגע כולנו עייפים מדי -"

"אני לא," אמרה סולידאד.

"כולם חוץ מסולידאד עייפים," תיקנה שני. "ניפגש כאן מחר בערב ונחליט ביחד מה לעשות. סגור?"

"סגור," אמרה אופק מיד.

שני חיכתה. סולידאד ואסף הביטו זה בזה באיבה ולאחר רגע ארוך נדו שניהם בראשיהם בתיאום. אופק הרגישה ששביתת הנשק הזו זמנית מאוד. ובכל זאת, היא חייכה אל שני והנהנה. זו הייתה התחלה.

 

 

 

מאת: רותם ברוכין