מגזין

אנחנו כבר מאוהבים. (צילום: יוטיוב)

סידרנו לכם הצצה לפרק הראשון מתוך הספר: "הכול הכול"

אהבתם את הסרט? יש לנו הרגשה שאת הספר תאהבו אפילו יותר.

 ראש אחד   |   29/05/2017  |    |    |    | 

 מאת ניקולה יוּן

החדר הלבן

קראתי הרבה יותר ספרים מכם. לא חשוב כמה קראתם. אני קראתי יותר. תאמינו לי. היה לי מספיק זמן.

בחדר הלבן שלי, על רקע הקירות הלבנים שלי, על מדפי הספרים הלבנים המבהיקים שלי, שדרות הספרים הן הצבע היחיד. כולם ספרים חדשים בכריכות קשות — אין אצלי ספרים יד שנייה

שורצי־חיידקים בכריכה רכה. הם מגיעים אלי מ"החוץ", כשהם מחוטאים ועטופים בניילון סגור בוואקום. הייתי רוצה לראות את המכונה שעושה את זה. אני מדמיינת כל ספר מתקדם על מסוע לבן לעבר תחנות מלבניות לבנות, שם זרוֹעות רובוטיות לבנות מאבּקות, מנקות, מרססות ומחטאות עד שהוא נקי מספיק להישלח אלי. כשספר חדש מגיע, המשימה הראשונה שלי היא להוריד את העטיפה, תהליך שמערב מספריים ויותר מציפורן שבורה אחת. המשימה השנייה שלי היא לכתוב את השם שלי בכריכה הקדמית הפנימית.

שייך ל: מַדלֵין וִיטִייֶר

אני לא יודעת למה אני עושה את זה. אין כאן אף אחד מלבד אמא שלי, שלעולם לא קוראת, והאחות שמטפלת בי, קרלה, שאין לה זמן לקרוא כי כל הזמן שלה מוקדש להשגחה על הנשימה שלי. רק לעתים נדירות יש לי מבקרים, ככה שאין לי למי להשאיל את הספרים שלי. אין אף אחד להזכיר לו שהספר שנשכח על המדף שלו שייך לי.

פרס למוצא הישר (נא לסמן את האפשרויות הרצויות)

זה החלק שלוקח לי הכי הרבה זמן, כי אני כותבת משהו אחר בכל ספר. לפעמים הפרסים דמיוניים:

  • לצאת לפיקניק איתי (מדלין) בשדה פרגים, חבצלות ואינספור ציפורני חתול, כולם מלאים אבקה, תחת שמי קיץ כחולים צלולים.
  • לשתות תה איתי (מדלין) במגדלור בלב האוקיינוס האטלנטי באמצע הוריקן.
  • לצלול איתי (מדלין) בחופי מוֹלוֹקיני כדי למצוא את הדג הלאומי של הוואי — הוּמוּהוּמוּנוּקוּנוּקוּוַפּוּאָה.
  • לפעמים הפרסים פחות דמיוניים:
  • לבקר איתי (מדלין) בחנות ספרים משומשים.
  • לטייל בחוץ איתי (מדלין), סתם עד סוף הרחוב ובחזרה.
  • לנהל שיחה קצרה איתי (מדלין), על כל נושא שתרצו, על הספה הלבנה שלי, בחדר הלבן שלי.
  • לפעמים הפרס הוא פשוט: אני (מדלין).

 

החיים בבועה

המחלה שלי נדירה ומפורסמת. זה סוג של כֶּשל חיסוני משולב חמור, אבל אתם מכירים אותה בשם "מחלת ילדי הבועה".

בגדול, אני אלרגית לעולם. כל דבר עלול לגרום לי לחלות. זה יכול להיות הכימיקלים בחומר הניקוי שניגבו בו את השולחן שבדיוק נגעתי בו. זה יכול להיות הבושם של מישהי. זה יכול להיות התבלין האקזוטי באוכל שבדיוק אכלתי. זה יכול להיות אחד הדברים האלה, או כולם, או אף אחד מהם, או משהו אחר לגמרי. אף אחד לא יודע מה הטריגרים, אבל כולם יודעים מה ההשלכות. לדברי אמא שלי, כשהייתי תינוקת כמעט מַתִּי. אז אני חיה בבועה. אני לא יוצאת מהבית שלי, לא יצאתי ממנו שבע־עשרה שנה.

 

 

 

 

 

יומו לדת

"ערב סרטים או חידות בתמונות או מועדון הספר?" אמא שלי שואלת בזמן שהיא מנפחת שרוול לחץ דם סביב הזרוע שלי. היא לא מזכירה את הפעילות האהובה עליה אחרי ארוחת הערב — שבץ־נא פוֹנֶטי. אני מרימה מבט ורואה שהעיניים שלה כבר צוחקות אלי.

"פונטי," אני אומרת.

היא מפסיקה לנפח את השרוול. בדרך כלל קרלה, האחות שמטפלת בי במשרה מלאה, היא שמודדת לי לחץ דם וממלאת את יומן הבריאות היומי שלי, אבל אמא נתנה לה יום חופש. היום יום ההולדת שלי, ואנחנו תמיד מבלות אותו יחד, רק שתינו.

היא מכניסה את הסטתוסקופ לאוזניים כדי להקשיב לדופק שלי. החיוך שלה מתפוגג ומוחלף בהבעת הרופאה היותר רצינית שלה. אלה הפנים שהמטופלים שלה רואים בדרך כלל — קצת מרוחקות, מקצועיות וקשובות. אני תוהה אם זה מנחם אותם.

אני נותנת לה נשיקה ספונטנית חפוזה על המצח להזכיר לה שזאת רק אני, המטופלת האהובה עליה, הבת שלה.

היא פוקחת עיניים, מחייכת ומלטפת לי את הלחי. אני מניחה שאם כבר להיוולד עם מחלה שדורשת השגחה מתמדת, טוב שאמא שלך רופאה.

כעבור כמה שניות היא עושה לי את פרצוף "אני הרופאה ואני חוששת שיש לי חדשות רעות" הכי מוצלח שלה. "היום הוא היום הגדול שלך. אולי נשחק משהו שיש לך סיכוי לנצח בו? חידות בתמונות?"

כיוון ששני אנשים לא באמת יכולים לשחק חידות בתמונות, המצאנו גרסה משלנו. אחת מציירת והשנייה משתדלת לנחש מה הביטוי שמסתתר מאחורי הציור. אם מישהי מצליחה לנחש, זאת שציירה מקבלת נקודה.

אני מסתכלת עליה בעיניים מצומצמות. "אנחנו נשחק פונטי והפעם אני אנצח," אני אומרת בקול מלא ביטחון, למרות שאין לי סיכוי לנצח. בכל השנים שאנחנו משחקות "שבץ־נא פונטי", או שבטסנה פונטי, בחיים לא ניצחתי אותה. בפעם האחרונה ששיחקנו הייתי קרובה. אבל אז היא קרעה אותי עם ג׳ינז שקיבלה עליו

ניקוד־מילה משולש.

"או־קיי." היא מנענעת בראש ברחמים מדומים. "מה שתרצי." היא עוצמת את העיניים הצוחקות שלה כדי להקשיב לסטתוסקופ.

במשך שארית הבוקר אנחנו אופות את עוגת יום ההולדת המסורתית שלי, טורט וניל עם ציפוי וניל. אחרי שהעוגה מתקררת, אני מורחת שכבה דקה במידה לא סבירה של ציפוי, רק מספיק כדי לכסות את העוגה. שתינו אוהבות עוגות יותר מאשר ציפויים. לקישוט אני מציירת על הציפוי שמונה־עשרה חינניות עם עלי כותרת לבנים ומרכז לבן. על דופן העוגה אני מעצבת וילונות לבנים.

"מושלמת." אמא שלי מציצה מעבר לכתף שלי כשאני מסיימת. "בדיוק כמוך."

אני מסתובבת אליה. היא מחייכת אלי חיוך רחב וגאה, אבל העיניים שלה נוצצות מדמעות.

"את. ממש. טרגית," אני אומרת ומתיזה טיפת ציפוי על האף שלה, מה שרק גורם לה לצחוק ולבכות עוד יותר. באמת שבדרך כלל היא לא כזאת רגשנית, אבל משהו ביום ההולדת שלי תמיד מעורר בה בכי ושמחה יחד. וכשהיא בוכה ושמחה, גם אני בוכה ושמחה.

"אני יודעת," היא אומרת ומרימה ידיים באוויר בחוסר אונים. "אני פתטית לגמרי." היא מושכת אותי לחיבוק ולוחצת בכוח. השיער שלי מתלכלך מציפוי עוגה.

יום ההולדת שלי הוא היום היחיד בשנה שבו שתינו מודעות כל כך למחלה שלי. המוּדעוּת הזאת לחלוף הזמן גורמת לזה. עוד שנה שלמה של מחלה, בלי שום תקווה לתרופה באופק. עוד שנה של החמצת כל הדברים הרגילים של הנעורים — רישיון נהיגה, נשיקה ראשונה, נשף סיום, שיברון לב ראשון, תאונת דרכים ראשונה. עוד שנה שבה אמא שלי לא עושה דבר מלבד לעבוד ולטפל בי. בכל יום אחר קל — או לפחות קל יותר — להתעלם מההיעדר הזה.

השנה זה קצת יותר קשה מאשר בקודמת. אולי כי אני בת

שמונה־עשרה עכשיו. טכנית אני מבוגרת. הייתי אמורה לעזוב את הבית, ללכת לקולג׳. אמא שלי היתה אמורה לחשוש מתסמונת הקן המתרוקן. אבל בגלל המחלה שלי אני לא הולכת לשום מקום.

מאוחר יותר, אחרי ארוחת הערב, היא נותנת לי במתנה סט משגע של עפרונות צבעי מים שהופיעו ברשימת המשאלות שלי כבר חודשים. אנחנו הולכות לסלון ויושבות בשילוב רגליים מול השולחן. גם זה חלק מטקס יום ההולדת: היא מדליקה נר יחיד במרכז העוגה. אני עוצמת עיניים ומביעה משאלה. אני מכבה את הנר.

"מה ביקשת?" היא שואלת ברגע שאני פוקחת עיניים.

באמת שיש רק דבר אחד לבקש — תרופת קסם שתאפשר לי להתרוצץ חופשייה בחוץ כמו חיית פרא. אבל אני לעולם לא מבקשת את זה כי זה בלתי אפשרי. זה כמו לבקש שבנות ים ודרקונים

וחדֵי־קרן יהיו אמיתיים. במקום זה אני מבקשת משהו סביר יותר מתרופה. משהו שפחות סביר שיעציב את שתינו.

"שלום עולמי," אני אומרת.

אחרי שלוש פרוסות עוגה אנחנו מתחילות לשחק בפונטי. אני לא מנצחת. אני אפילו לא מתקרבת לניצחון.

היא משתמשת בכל שבע האותיות שלה ומניחה פוקליפס ליד האות ה. פוקליפסה.

"מה זה?" אני שואלת.

"אפוקליפסה," היא אומרת בעיניים מרצדות.

"לא, אמא. אין מצב. זה לא נחשב."

"כן," זה כל מה שהיא אומרת.

"אמא, את צריכה אל"ף בהתחלה. אין מצב."

"פוקליפסה," היא אומרת בהדגשה ומסמנת עם היד על האותיות. "זה לגמרי עובד."

אני מנענעת בראש.

"פוקליפסה," היא מתעקשת, מבטאת את המילה לאט.

"אלוהים, את כזאת עקשנית," אני אומרת ומרימה ידיים. "בסדר, בסדר, זה נחשב."

"יששששש." היא מפמפמת באגרוף וצוחקת אלי ומוסיפה את התוצאה לניקוד שלה, שכבר עכשיו אין סיכוי שאעבור אותו. "אף פעם לא הבנת באמת את המשחק הזה," היא אומרת. "זה משחק של שכנוע."

אני חותכת לעצמי עוד פרוסת עוגה. "זה לא היה שכנוע," אני אומרת. "זאת היתה רמאות."

"אותו דבר," היא אומרת ושתינו צוחקות.

"תוכלי לנצח אותי בחידות בתמונות מחר," היא אומרת.

אחרי שאני מפסידה, אנחנו מתיישבות על הספה וצופות בסרט האהוב עלינו, "פרנקנשטיין הצעיר". גם הוא חלק מטקס יום ההולדת שלנו. אני מניחה את הראש בחיקה והיא מלטפת את השיער שלי, ואנחנו צוחקות מאותן בדיחות כמו שצחקנו עליהן שנים. בגדול, דרך לא רעה לבלות את יום הולדת שמונה־עשרה.

 

לא משתנה

אני יושבת וקוראת על הספה הלבנה שלי כשקרלה נכנסת למחרת בבוקר.

"Feliz cumpleaños," היא שרה לי. יום הולדת שמח.

אני מורידה את הספר. "Gracias." תודה.

"איך היה יום ההולדת?" היא מתחילה לפרוק את הציוד הרפואי מהתיק.

"עשינו כיף."

"עוגת וניל עם ציפוי וניל?" היא שואלת.

"ברור."

"פרנקנשטיין הצעיר?"

"כן."

"והפסדת במשחק ההוא?" היא שואלת.

"אנחנו די צפויות, מה?"

"תתעלמי ממני," היא אומרת וצוחקת. "אני סתם מקנאת בך ובמָאמָא שלך, מתוקות כאלה."

היא לוקחת את יומן הבריאות שלי מאתמול, עוברת במהירות על המדידות של אמא ומוסיפה גיליון חדש ללוח. "בימינו רוֹסָה בקושי מתייחסת אלי."

רוסה היא בִּתה בת השבע־עשרה של קרלה. לדברי קרלה פעם הן היו ממש קרובות, עד שההורמונים והבנים השתלטו עליה. אני לא יכולה לדמיין את זה קורה לאמא שלי ולי.

קרלה מתיישבת על הספה לידי, ואני מושיטה את היד לשרוול לחץ הדם. העיניים שלה נתקלות בספר שלי.

"שוב ׳פרחים לאַלגֶ׳רנוֹן׳?" היא שואלת. "הספר הזה לא גורם לך לבכות?"

"יום אחד הוא לא יגרום," אני אומרת. "אני רוצה לוודא שאקרא אותו ביום ההוא."

היא מגלגלת עיניים ולוקחת את היד שלי.

זאת באמת תשובה קצת מתחכמת, אבל אז אני שואלת את עצמי אם זה נכון.

אולי אני באמת מקווה שיום אחד, איכשהו, דברים ישתנו.

 

החיים קצריםTM ™

ביקורות עם ספוילרים מאת מדלין

"פרחים לאלג׳רנון" מאת דניאל קיז

אזהרת ספוילר: אלג׳רנון הוא עכבר. העכבר מת.

 

פלישת החייזרים, חלק 2

בדיוק כשאני מגיעה לקטע שצ׳רלי מבין שאולי צפוי לו גורל זהה לזה של העכבר, אני שומעת טרטור חזק מבחוץ. המוח שלי חושב מיד על החלל החיצון. אני מדמיינת ספינת־אֵם ענקית מרחפת בשמים מעלינו.

הבית רועד והספרים שלי רוטטים על המדפים. צפצוף אחיד מצטרף לטרטור, ועכשיו אני מבינה מה זה. משאית. כנראה טעו בדרך, אני אומרת לעצמי כדי למנוע אכזבה. כנראה פנו לרחוב הלא נכון בדרך למקום אחר.

אבל אז המנוע כבה. דלתות נפתחות ונסגרות. רגע עובר, ועוד אחד, ואז קול אישה מזמר, "ברוכים הבאים לבית החדש שלנו!"

קרלה נועצת בי מבט למשך כמה שניות. אני יודעת מה היא חושבת.

זה שוב קורה.

 

היומן של מדלין

 

 

 

משלחת קבלת הפנים

"קרלה," אני אומרת, "זה לא יהיה כמו בפעם הקודמת." אני כבר לא בת שמונה.

"אני רוצה שתבטיחי —" היא מתחילה לומר, אבל אני כבר רצה לחלון ומסיטה את הווילון.

אני לא מוכנה לקראת שמש קליפורניה הבוהקת. אני לא מוכנה למראה שלה, גבוהה ובוערת ולבנה על רקע שמים לבנים דהויים. אני עיוורת. אבל הערפל הלבן מתחיל להתפוגג משדה הראייה שלי. הכול מוקף הילות.

אני רואה את המשאית ואת הצללית של אישה מבוגרת מסתחררת במקום — האמא. אני רואה גבר מבוגר באחורי המשאית — האבא. אני רואה נערה שנראית קצת יותר צעירה ממני — הבת.

ואז אני רואה אותו. הוא גבוה, רזה ולבוש כולו שחור: חולצת טריקו שחורה, מכנסי ג׳ינס שחורים, סניקרס שחורים וכובע צמר שחור שמכסה לגמרי את השיער שלו. הוא לבן עם שיזוף בצבע דבש בהיר והפנים שלו גרמיות מאוד. הוא קופץ מהחלק האחורי של המשאית ודואה על פני שביל הגישה, כאילו כוח המשיכה משפיע עליו אחרת מאשר על כולנו. הוא עוצר, מטה את הראש הצדה ומסתכל על הבית החדש שלו כאילו מדובר בחידה.

אחרי כמה שניות הוא מתחיל לקפץ קצת על כריות כף הרגל. פתאום הוא מזנק מהמקום ומטפס כמעט שני מטרים במעלה הקיר הקדמי. הוא תופס באדן חלון ומתנדנד שם שנייה או שתיים, ואז קופץ בחזרה לתנוחת כריעה.

"יפה, אוֹלִי," אמא שלו אומרת.

"לא אמרתי לך להפסיק עם הדברים האלה?" אבא שלו רוטן.

הוא מתעלם משניהם וממשיך להשתופף.

אני מצמידה כף יד לחלון, קצרת נשימה כאילו עשיתי את הפעלול המטורף הזה בעצמי. אני מסתכלת ממנו אל הקיר אל אדן החלון ובחזרה אליו. הוא כבר לא משתופף. הוא עומד ולוטש בי מבט. המבטים שלנו מצטלבים. אני תוהה במעורפל מה הוא רואה בחלון שלי — נערה משונה לבושה לבן לוטשת מבט בעיניים פעורות. הוא מחייך אלי חיוך רחב, והפנים שלו כבר לא נוקשות, כבר לא חמורות. אני מנסה לחייך בחזרה, אבל מרוב מבוכה רק עושה פרצוף זועף.

 

הבלון הלבן שלי

באותו לילה אני חולמת שהבית נושם איתי. אני נושפת, והקירות מתכווצים כמו בלון שדקרו אותו, סוגרים עלי בזמן שהאוויר יוצא. אני שואפת והקירות מתרחבים. עוד נשימה אחת וסוף־סוף, סוף־סוף, החיים שלי יתפוצצו.

 

המשמר השכונתי

לוח הזמנים של אמא שלו

6:35 —            יוצאת למרפסת עם כוס של משהו חם מעלה אדים. קפה?

6:36 —            בוהה במגרש הריק שמעבר לכביש בזמן שהיא שותה מהכוס שלה. תה?

7:00 —            חוזרת לבית.

7:15 —            חוזרת למרפסת. נפרדת מהבעל בנשיקה. צופה במכונית שלו מתרחקת.

9:30 —            עובדת בגינה. מחפשת בדלי סיגריות, מוצאת אותם וזורקת אותם.

13:00 —           יוצאת מהבית במכונית. סידורים?

17:00 —           מתחננת בפני קָארָה ואוֹלִי שיתחילו במטלות שלהם "לפני שאבא שלכם חוזר הביתה".

לוח הזמנים של קארה (אחותו)

10:00 —           יוצאת החוצה ברקיעת רגליים, בנעליים שחורות גבוהות וחלוק אמבטיה חום צמרירי.

10:01 —           בודקת הודעות בטלפון הנייד. היא מקבלת הרבה הודעות.

10:06 —           מעשנת שלוש סיגריות בגינה שבין שני הבתים שלנו.

10:20 —           חופרת בור בחרטום הנעל שלה וקוברת את פגרי הסיגריות.

10:25 עד 17:00 — מסמסת או מדברת בטלפון.

17:25 —           מטלות.

לוח הזמנים של אבא שלו

7:15 —  יוצא לעבודה.

18:00 — חוזר הביתה מהעבודה.

18:20 — יושב במרפסת עם משקה מס' 1.

18:30 — נכנס הביתה לאכול ארוחת ערב.

19:00 — חוזר למרפסת עם משקה מס' 2..

19:25 — משקה מס' 3..

19:45 — תחילת הצעקות על המשפחה.

22:35 — סיום הצעקות על המשפחה.

לוח הזמנים של אוֹלי

לא צפוי.

 

המרגלת

המשפחה שלו קוראת לו אוֹלי. טוב, אחותו ואמא שלו קוראות לו אוֹלי. אבא שלו קורא לו אוֹליבר. אני עוקבת אחריו יותר מאשר אחרי האחרים. החדר שלו נמצא בקומה השנייה, כמעט ישירות מול שלי, והתריסים שלו כמעט תמיד פתוחים.

לפעמים הוא ישן עד שתים־עשרה בצהריים. לפעמים הוא יוצא מהחדר שלו לפני שאני מתעוררת להתחיל בתצפיות שלי. אבל ברוב הבקרים הוא מתעורר בתשע, יוצא מחלון החדר שלו ומטפס כמו ספיידרמן עד הגג באמצעות חיפוי הקיר. הוא נשאר למעלה בערך שעה ואז משתלשל עם הרגליים בחזרה אל תוך החדר שלו. למרות כל הניסיונות, לא הצלחתי לראות מה הוא עושה למעלה.

החדר שלו ריק מלבד מיטה ושידה. כמה ארגזים מהמעבר נשארו סגורים בערימה ליד הדלת. אין קישוטים בחדר מלבד פוסטר יחיד של סרט בשם Jump London. חיפשתי עליו מידע וזה סרט על פּארקוּר, סוג של אתלטיקת רחוב, וזה מסביר איך הוא מצליח לעשות את כל הדברים המשוגעים שהוא עושה. ככל שאני מסתכלת יותר, ככה אני רוצה לדעת יותר.

מאנגלית: יעל אכמון. חדש בהוצאת כנרת