בידור

זה הכול? (צילום: יח"צ)

ביקורת סרט: ממש רצינו לאהוב את "הכול, הכול", אבל...

כנסו וגלו (כמעט) את הכול, כי אנחנו לא בקטע של ספויילרים

 עמרי ויסמן   |   21/05/2017  |    |    |    | 

רצינו מאוד לאהוב את "הכול, הכול", כי בתכל'ס יש לו את כל המרכיבים הדרושים ליצירת סרט מוצלח ומרגש: עלילה מעניינת (נערה שמעולם לא יצאה מביתה מפני שהיא חולה במחלה מסתורית והיא עלולה להידבק מכל דבר קטן), אחלה שחקנים (אמנדלה סטנברג, שאולי אתם זוכרים אותה כרו מ"משחקי הרעב", מגלמת את מאדי – הנערה החולה, ואילו ניק רובינסון הוא אולי, השכן החדש שמתאהב במאדי), כמה טוויסטים מפתיעים מאוד (תשכחו מזה – לא נגלה לעולם!) ופסקול מעולה (רצנו לחפש את השירים ששמענו אחרי שחזרנו הביתה מההקרנה). גם העובדה שהסרט מבוסס על ספר מצליח שיצא לפני כשנתיים לא הזיקה לבאזז.

אבל עד כמה שרצינו מאוד לאהוב את "הכול, הכול" יצא שבסופו של דבר אהבנו אותו רק קצת. למה? כי חלקים נרחבים מהסרט פשוט משעממים, כי לא קורה בהם כמעט כלום! במקרים מסויימים איבדנו עניין בסרט כי אף אחד לא אמר כלום במשך כמה דקות טובות והסצנה סתם נמתחה, עד כדי כך שברגע שמישהו פתח את הפה וסיפק מידע חדש על מה שקורה – הרגשנו שפתאום התעוררנו מתנומה קלה (לכו תדעו, אולי באמת התעוררנו...). בסרט כל כך קצר כמו "הכול, הכול", שנמשך כשעה וחצי בלבד, אסור שיהיו קטעים משעממים, וחבל.

במשפט אחד: "אשמת הכוכבים" ו"ללכת בדרכך" הם סרטים די דומים, אבל יותר מוצלחים.

אנחנו נותנים לו 3 מתוך 5.